הטראומה מאחורי הסדרה הזו היא בת מאות שנים. זה הזמן לדבר עליה
סדרת המתח החדשה "הבת הטובה" בכיכובן של המועמדת לאוסקר רוז ביירן ("מסיבת רווקות") והמועמדת לאמי מייגן פייהי ("הלוטוס הלבן"), מציבה במרכזה שתי אחיות שמנסות להתמודד עם עבר והווה אלים במיוחד בעיירה קטנה בג'ורג'יה שבארצות הברית. מה שנדמה על פני השטח לייצוג מוגזם של כאב מלמד בבחינה מעמיקה על הטראומות הבין-דוריות שרודפות את דרום המדינה, מימי מלחמת האזרחים ועד היום. לרגל עלייתה ב-yes, חזרנו לייצוג התרבותי של אלו וכיצד אותם מכאובים לא פתורים הובילו לאמריקה השסועה של 2026
"יש הרבה כסף בטרגדיה", אומרת אחת הדמויות לעורכת הדין סמנתה קווין, בגילומה של המועמדת לאוסקר רוז ביירן ("מסיבת רווקות", "אם היו לי רגליים הייתי בועטת בך"), בסדרה החדשה מבית שירות הסטרימינג "Peacock", "הבת הטובה".
אכן, טרגדיה לא חסרה בסדרת המתח הזו, המבוססת על רב המכר של קארין סלוטר (שגם משמשת כאן כיוצרת ותסריטאית). לאורך ששת פרקיה, סמנתה ואחותה ושותפתה למקצוע, שרלוט (מייגן פייהי, "הלוטוס הלבן") נתקלות בטראומה אחר טראומה, כאב אחר כאב, פשע אחר פשע - מעברן ומהסובבים אותן בעיירה הבדיונית פייקוויל בג'ורג'יה שבארצות הברית. כל כך הרבה צער נקרה בדרכן של השתיים, עד שנדמה לפעמים שהמוצג מולנו מופרז או גובל בטריטוריית אופרות סבון.
כתבות נוספות ממדור תרבות ובידור:
אך זו תהיה הסתכלות שטחית; בכדי להבין מה הקשר השורשי בין סיפורים מהדרום האמריקאי לבין טראומה בין-דורית, ראוי להבין לעומק מהו ז'אנר ה-"Southern Gothic" ("גותיות דרומית"), שקל למדי לשייך אליו את "הבת הטובה". לרגל עלייתה של הסדרה למסך הקטן (זו תהיה זמינה החל מהיום, ה-13 בנובמבר, לצפייה בבינג' ב-yes VOD), יצאנו להבין איך הכאב המוסתר של דרום ארצות הברית חלחל לתרבות הפופולרית ברבות השנים, ואיך אותם רגשות שליליים עזים עדיין מעצבים את הקיום של המעצמה הגדולה בעולם - מאות שנים אחרי שנוצרו לראשונה.
אך קודם כל, מהי בכלל יצירה גותית? ככתיבה שהתפתחה מתוך הספרות הרומנטית, הספרות הגותית החלה לבצבץ בשלהי המאה ה-18 ולתוך המאה ה-19. אם הרומנטיקה הוקסמה מהטבע רחב הידיים ורגשות האהבה, היצירה הגותית ביקשה להימשך דווקא לצד האפל של הקיום שלנו - למיסטי, האפל, העל-טבעי ולעיתים אף גרוטסקי. כשהיא שואבת את שמה מהעם הגרמני הקדום ומכינוי הגנאי הנהוג לדבר מה ברברי ולא מבויית, אותה היצירה והיוצרים בה - ביניהם מרי שלי ("פרנקנשטיין") ואדגר אלן פו ("העורב") - ביקשו לחפור עמוק למה שרבים ביקשו להדחיק.
מנגד, ביצירת ה-"Southern Gothic" - שנולדה אף היא מספרות - לא תמצאו ערפדים, רוחות או בתים רדופים. מה כן תמצאו? סודות משפחה אפלים, דתיות פנאטית (נוצרית אוונגליסטית, ברובה) ומיניות מודחקת - בין אם הטרוסקסואלית או הומוסקסואלית - שמובילה את הדמויות הראשיות עד כדי טירוף. אז איך אותה מקאבריות ומשיכה לאפלה התגלגלה למקום שנתפס בציבור הרחב כחסר תרבות גבוהה במובן מסוים, מבוסס על חקלאות ועבודת אדמה, קל דעת ואף גזעני?
לשם כך ראוי לחזור מאות שנים אחורה, למלחמת האזרחים האמריקאית. התבוסה המרה של כוחות הקונפדרציה, אותן מדינות הדרום שביקשו להשאיר את מנהג העבדות על כנו, הותירה חלל ענק בקיום "הפשוט" באותן המחוזות. בין אם מוצדק או לא, הצער לא הסתכם רק ב-"The Night They Drove Old Dixie Down", אלא בחוסר הבנה של המודרניזציה שנכפתה על האוכלוסייה המקומית, עוני, עלייה חוזרת ונשנית של גזענות (זו שהולידה גם ארגוני טרור כדוגמת ה-KKK) ובעיקר טראומה שאף פעם לא טופלה.
סופרים ומחזאים אמריקאים כמו זוכי פרס הנובל וויליאם פוקנר ("הקול והזעם") וג'ון סטיינבק ("על עכברים ואנשים", "קדמת עדן", "ענבי זעם") טנסי וויליאמס ("חתולה על גג פח לוהט", "חשמלית ושמה תשוקה") וקארסון מקאלרס ("צייד בודד הוא הלב") לקחו את אותן הבעיות שרדפו את הדרום האמריקאי ושילבו אותן בסיפורים אודות משפחות ענפות, שחייהן מתפרקים לנוכח דרמות מתחת לפני השטח. גזענות, אלימות בוטה, אונס, רצח, אהבה אסורה - כל אלו היו מנת חלקן של אחוזות רחבות ידיים ודייריהן הרדופים בספרים שנהפכו לקלאסיקות אמריקאיות, ונתנו דרור למה שלא נאמר בפומבי.
לא עבר זמן רב ואלו עברו גם למדיומים אחרים - מ"Ode to Billie Joe" של הזמרת בובי ג'נטרי ועד אלבום המופת של ברוס ספרינגסטין, "Nebraska", בעולמות המוזיקה הפופולרית; בטלוויזיה - "בלש אמיתי" ו"דם אמיתי" (שלקחה את אותן התמות למחוזות פנטסטיים יותר); וכמובן בקולנוע, ששב וחזר לאותן המחוזות מראשית ימי הוליווד.
לצד ייצוגים שביקשו להלל את אותו עבר אלים, או לפחות להתעלם ממנו - כדוגמת "הולדתה של אומה" (1915) הנודע לשמצה ו"חלף עם הרוח" (1939) - תעשיית הקולנוע אהבה עיבודים בשרניים ליצירות הספרות בז'אנר, כדוגמת "חשמלית ושמה תשוקה" (1951) ו"קדמת עדן" (1956) של איליה קאזאן ו"חתולה על גג פח לוהט" של ריצ'רד ברוקס, שלא רק העניקו לשחקני ה"מתודה" החדשים של הוליווד - מרלון ברנדו, ג'יימס דין ופול ניומן (בהתאמה) - תפקידים נצחיים ומלאי רגש, כגברים שנעים בין מאצ'ואיזם אלים להומו-אירוטיות, אלא גם נתנו לכאב הדרומי, שאנשי הדרום עצמם ביקשו להדחיק, "פרצוף יפה" ופופולרי.
עם השנים, התרחבו הייצוגים - מעשיות פשע אבסורדיות, נוסח "לב פראי" (1990) של דיוויד לינץ' ו"רציחות פשוטות" (1984) ו"אחי, איפה אתה" (2000) של האחים כהן; מותחנים אפלים - "ליל הצייד" (1955) ו"פסגת הפחד", על שתי גרסאותיו (1962, 1991); דרמות בוכיות - "עגבניות ירוקות מטוגנות" (1991); סרטי אימה גרפיים - "המנסרים מטקסס" (1974); וסיפורים על גזענות שמסרבת להיעלם - מ"אל תיגע בזמיר" (1962), דרך "מיסיסיפי בוערת" (1988) ועד "שלושה שלטים מחוץ לאבינג, מיזורי" (2017) של מרטין מקדונה. העשור האחרון ראה גם ביטוי לאותה הטראומה מהצד שלא זכה להשמיע את קולו עד כה - הקהילה השחורה הדרומית, דוגמת הסדרה "ארץ לאבקראפט" (2020) והמגה-להיט המועמד לאוסקר "חוטאים" מהשנה שעברה, ששילב בין פעילי KKK רצחניים לערפדים שטניים שרודפים את גיבורינו.
כל אלו אותתו - יותר מתמיד, ישנן שתי "אמריקות": הדרומית והצפונית, הליברלית והשמרנית. מעט המשותף ביניהן, גדול המרחק. לאורך השנים, נדמה שדאגו הפוליטיקאים הרפובליקניים להותיר את המצב על כנו ולהותיר את כוחם הפוליטי. בחירות האמצע בשבוע שעבר סימנו נקודת מפנה, או לפחות את תחילתה, כשרבים מאלו פינו את כיסאותיהם למועמדים צעירים ופרוגרסיביים הרבה יותר, אחרי עשרות שנים. האם תושבי הדרום הבינו שהגיעה העת לריפוי? בין אם כן או לא, תמשיך התרבות הפופולרית לעסוק במה שלא ירצו לטפל בעצמם.