סדרת הלהיט הזו לא מתכחשת לעבר שלה - וכך היא עשתה זאת

הוליווד עדיין שבה וחוזרת לקלאסיקות העבר - בין אם סרטים ישנים או יצירות מופת ספרותיות. עם כל עיבוד חדש עולה השאלה - האם להישאר נאמן לחומר המקור, או להתאים אותו לערכי המוסר המודרניים? שתי סדרות חדשות - "קארי" מאמזון פריים וידאו על בסיס ספרו של סטיבן קינג באותו השם ו"קדמת עדן" מנטפליקס, על בסיס ספרו של ג'ון סטיינבק - הולכות בימים אלו על הפיתרון האולטימטיבי, ומוצאות שאולי הפרוגרסיביות הייתה במקור כל הזמן

מתוך "קדמת עדן"
מתוך "קדמת עדן" | צילום: באדיבות נטפליקס ישראל

"אנחנו לא יכולים להיות יותר טובים מדה פלמה, אבל אנחנו יכולים לנסות לעשות משהו אחר", אמר השבוע הקולנוען ויוצר הטלוויזיה מייק פלנגן ("מי מתגורר בבית היל", "נפילת בית אשר") על הגרסה שלו לספרו הקלאסי של סופר האימה סטיבן קינג, "קארי" - סדרה חדשה באותו השם שמביאה את סיפורה של הנערה הדחויה עם הכוחות הטלקינטיים וההרסניים לימינו אנו ותעלה לשירות הסטרימינג אמזון פריים ברביעי הקרוב, ה-7 באוקטובר.

אותו ה"דה פלמה" עליו מדבר פלנגן הוא הקולנוען המיתולוגי בריאן דה פלמה ("פני צלקת", "התפוצצות"), שיצר ב-1976 את הגרסה האולטימטיבית שעולה לרבים בראש כשהם שומעים על ספרו של קינג - סרט האימה "קארי", שהזניק את הכוכבת הצעירה סיסי ספייסק ("בתו של כורה פחם") לתהילה ועל הדרך שפך עליה דלי של דם בנשף הנוצץ. יוצר הטלוויזיה אינו זר לעיבודים לספריו של סטיבן קינג - מ"דוקטור סליפ" ועד "חייו של צ'אק" - ואף יצר שותפות ייחודית עם הסופר הנרגן, אך שניהם לבטח יודעים שאין להתחרות במעמדה המיתי של יצירתה של דה פלמה. אז איך מחדשים קלאסיקה ספרותית שרבים כלל לא רוצים שתחדש, ומביאים אותה לימינו אנו? איך נמנעים מטענות "פשעי תרבות הווק" מצד האגף השמרני של המפה ועדיין לא מתכחשים לשינוי בערכי המוסר במרוצת השנים? ל"קארי" ו"קדמת עדן" (מבית נטפליקס) גרסת 2026 התשובה.

אחרי העיבוד הנודע משנות ה-70 והחידוש הנשכח מ-2013, בו כיכבו קלואי גרייס מורץ ("קיק אס") וג'וליאן מור, "קארי" גרסת פלנגן מביאה את סיפורה של הנערה הדחויה והביישנית (סאמר ה. האוול) לעידן הרשתות החברתיות. בעוד זו מתמודדת בבית עם אם מתעללת (סמנתה סלויאן) ומותו המוקדם של אביה, קארי עוברת במהרה בתיכון החדש בריונות אינטרנטית, תחת חשבון אנונימי באינסטגרם ששם אותה ללעג וקלס. מנהל בית הספר (מת'יו ליליארד, סרטי "צעקה" ו"סקובי-דו") מצידו חושש להתערב, כדי לא לפגום בחופש הביטוי של תלמידי התיכון. כשכוחותיה הטלקינטיים מתחילים להתגלות, קארי הולכת ומתקדמת במסלול מסוכן ביותר.

למרות שגם ספרו המקורי של קינג וגם סרטו של דה פלמה הבליטו את הכאב הנשי וההזדהות האוניברסלית עם הטבע האכזרי של הילדות, קארי לבסוף נתפסה בתרבות הפופולרית כהתגלמות הפחד הגברי מנשים, או יותר נכון, נשים שלא עונות למודל היופי הקונבנציונאלי. במילים אחרות, אם נערה היא דחויה ומוזרה בטבעה - ולא מצליחה להשתלב בתוך החברה - הרי בהכרח שהיא "מפלצתית", "מסוכנת".

מתוך "קארי", 1976
מתוך "קארי", 1976. האישה כמפלצת | צילום: באדיבות yes

דרך מסגורו החדש של פלנגן, יכולה היצירה לשוב ליסודות פרוגרסיביים שלא זכו להעמקה עד כה. אם נשים וגברים כאחד (עוד בגיל הנעורים) מקבלים על עצמם את אותן קונבנציות שוביניסטיות - שמועצמות על ידי הרשתות החברתיות, הרי שהכול מתחיל ונגמר בחינוך. פתאום, קארי גרסת 2026 אינה מפלצת, אלא זו שמתקדמת בצעדי ענק אל מפלצתיות בדרך שאנחנו - החברה - סללנו לה.

דרך דומה עוברת דמותה של קטי איימס, גיבורת הרומן הנודע של זוכה פרס נובל לספרות ג'ון סטיינבק ("ענבי זעם") "קדמת עדן", במיני-סדרה החדשה מבית נטפליקס שעלתה בשבוע שעבר לשירות הסטרימינג. אחרי שסבה - הקולנוען הנודע איליה קאזאן ("חופי הכרך") - עיבד ב-1955 את חלקו האחרון של הרומן לדרמת נעורים בכיכובו של "המורד האולטימטיבי", ג'יימס דין, נכדתו - היוצרת והשחקנית זואי קאזאן ("מילה שלה") - ביקשה לעבד את כל היצירה, שעוקבת אחר שני דורות של משפחה בקליפורניה בין מלחמת האזרחים האמריקאית למלחמת העולם הראשונה, ולהתמקד בצד הפמניסטי החבוי ביצירתו של סטיינבק, זה שלא זכה עד כה לתשומת לב.

ג'יימס דין ב"קדמת עדן", 1955
ג'יימס דין ב"קדמת עדן", 1955. נמנע מלהתעסק בדמותה הקודרת של קטי | צילום: באדיבות yes

כשהיא מתוארת על ידי מבקרי הספרות הבכירים של התקופה כ"זונה מרושעת" ו"מהדמויות הנשיות הנבזיות ביותר שראתה הספרות", דימוייה של קטי בתרבות הפופולרית היה נדון מראש לאבדון - אחרי הכול, ספרה של סטיינבק (ספויילר ליצירה בת יותר מ-70 שנה) מציב אותה כזו הרוצחת את הוריה ומובילה גבר להתאבד עוד בנעוריה; זו הבוגדת בבעלה עם אחיו, מביאה תאומים לעולם ונוטשת אותם, וכן הלאה. פלא שגרסתו של קאזאן משנות ה-50 בחרה להתרכז ביופיו המיוסר של דין?

קטי גרסת 2026 (בגילומה של הכוכבת פלורנס פיו) אינה בורחת ממעשיה - אלו עדיין כאן ובמלואם, אך זו ממוסגרת כאדם טראומטי ופגוע, זו שהחיים דחפו למיזנתרופיה. קאזאן הנכדה אינה "מתרצת" את הסיפור, אלא מעניקה קונטקסט חשוב - ואולי זה כל מה שנדרש?

אלו שיירצו למצוא דוגמאות להשפעת "הפרוגרס הנבזי" - לדבריהם - על האדפטציות של ימינו ימצאו אותן בכל מקרה. אזי, במקום לחשוש מאלו, יכולים יוצרי ויוצרות הוליווד להכיר לדור חדש קלאסיקות נצחיות, להותיר אותן כפי שהן ועדיין למצוא בהן את האלמנטים שמתאימים לאמות המוסר של ימינו. הטכנולוגיה קיימת - היא רק דורשת קצת מאמץ.