צופית גרנט: "אני לא חושבת שיש משהו שיכול להכין אותך לאירוע כזה"
לקראת הדוקו "בדרכים" בו צופית גרנט ושולי רנד יוצאים למסע ברחבי ישראל בעקבות המשפחות שאיבדו את יקיריהן בטבח הנוראי, בדקנו עם צופית איך התכוננה למפגשים הכואבים האלה - ואיזה סיפור נגע בה במיוחד: "איזו עוצמה, כאלו אנשים אי אפשר לנצח" | בדרכים, הערב ברשת 13
צופית גרנט ושולי רנד יצאו למסע בעקבות המשפחות שאיבדו את יקיריהן בטבח הנוראי שאירע בשבעה באוקטובר. לקראת שידור הסרט שנקרא "בדרכים" (הערב ברשת 13) שוחחנו עם צופית. "באותה שבת שחורה היינו בבית יחד כשפתאום התחילה אזעקה. מיד התחברתי לכל ערוץ אפשרי כדי לראות מה קורה ומכאן התחילה הטראומה". על ההחלטה לצאת למסע יחד עם בעלה, שולי רנד, סיפרה "זה מה שאני יודעת לעשות. אנחנו ממילא נמצאים בדרכים כל הזמן, כל אחד בתפקיד שלו. אנחנו משתדלים מאוד לעודד".
השנים הארוכות ב"אבודים" הכינו אותך למסע שכזה ברחבי ישראל סביב סיפורי הזוועות?
"אני לא חושבת שיש משהו שיכול להכין אותך לכזה אירוע, בסדר גודל כזה. אני לא חושבת שצריך להיות מוכן לאירוע מהסוג הזה. זה אירוע טראומטי וקטסטרופלי ברמות הכי מופרעות שיש. זה שייך לסיפורי השואה, זה רחוק ממה שיכולנו לדמיין וזה לא דומה לכלום שעברנו".
בדרך כלל את מגיעה לאנשים שמחפשים תקווה ועוזרת להם. איך הייתה התחושה כאן שבעצם הפתרון למצב לא תלוי בך?
"נורא. פשוט הרגשתי נורא. המון כאב, הרבה מאוד אמפתיה והזדהות. וגם רצון עמוק מאוד להביא להם רסיסים של נחמה, למרות שזה כמעט ובלתי אפשרי. הדבר היחידי שאפשר לעשות זה להראות אנושיות. ניסיתי להתמודד עם המצב בדיוק כמו שהם מתמודדים, אין לי דרך אחרת. כולנו חסרי אונים. אני לא מנסה להתמודד אחרת מהם - אני נכנעת לחוסר אונים.
אני חלשה. אני לא חזקה ואני גם לא חושבת שאני אמורה להיות חזקה, בטח שלא יותר חזקה מהמשפחות. כל נשימה שלהם מעידה על החוסן והעוצמה שיש בהם. אנחנו פגשנו בדרך אנשים שהם מלח הארץ, טובי לב, אנשים שבאים מקהילות מאוד פלורליסטיות, תומכות ונותנות. פגעו בהם, פצעו ורמסו אותם. אני לא חושבת שיש דרך אמיתית לגמרי לרפא את הדבר הזה. אני מרגישה חלק מהמאבק של כל משפחה ומשפחה שיושב לה חטוף באיזשהו מקום והיא לא קיבלה מענה לתנאים כאלו ואחרים שהיא ראויה להם. אני לא יודעת אם אנחנו באמת מצליחים להשפיע ולעודד אבל אני מאוד מקווה".
היה סיפור שנגע בך במיוחד ונשאר איתך?
"כולם נגעו בי בצורה קיצונית מאוד. ללא ספק משפחת גולדשטיין שאיבדה שנים מבני המשפחה וארבעה נוספים נעדרים שרק בסוף התוכנית קיבלנו ידיעה על מצבם. מאוד נקשרנו.
וגם אורי רביץ שאימא שלו, בת ה-84, נחטפה מכפר עוז. הוא למד איתי שלוש שנים בכיתה בבית ספר למשחק אז אנחנו חברים ממזמן. מה אני עוד אומר? קצרה היריעה מלהכיל".
אמנם לא בנסיבות משמחות, אבל שיתוף פעולה טלוויזיוני ראשון שלך עם שולי
"שיתוף הפעולה עם שולי היה טבעי. קודם כל אני בן אדם כזה, זה טבעי לי. וכל אחד מביא את הפורטה שלו, את המהות והאישיות שלו ואני מביאה את שלי. אנחנו גם ככה מנהלים חיים בסינרגיה והרמוניה. זה לא משתנה כשזה יוצא החוצה. אין פה אחד בפנים אחד בחוץ, הכול אותו דבר. הנוכחות של שולי באירועים האלו היא רק מקלה עליי, לא משנה איפה. אם זה בבית, באזעקה או בחוץ, מול מצלמות וגם בלי. אני גם מנסה ומשתדלת ללוות אותו כשהוא נוסע לכל מיני מקומות לשיר ולשמח ולגעת. אני רוצה להיות לידו, זה מגונן עלי ואני מעדיפה להיות איתו מאשר להיות לבד".
היה חלק בתוכנית שבו הרגשת ששולי חרד מהמחשבה שהוא עלול לגרום לחוסר נוחות בשל היותו דתי. למה הרגשת ככה?
"קודם כל כי אני מכירה אותו ואת עדינות הנפש שלו. אנחנו מגיעים למשפחה קיבוצניקית, מדברים קצת שפות אחרות בקטע הזה. אבל, כמו שחשבתי, בסוף השפה שכולם מדברים היא אנושיות. זה לא עניין של דתי יותר או פחות, ימני או שמאלני. זה לא משנה עכשיו. זה מה שאמרתי לו כשנכנסו לשם, שאני חושבת שאין לו ממה לחשוש וכשהוא נכנס באמת הרגשתי שנוח שלו להיות שם. זה גם המשפט הראשון שהוא אמר כשהוא יצא: 'איזה בני אדם, איזו אצילות, איזו עוצמה של אנשים'. כאלו אנשים אי אפשר לנצח. וזה לא משנה אם אתה דתי או חילוני".
