"פצועים בראש" מעוררת רגשות מעורבים

הצפייה ב"פצועים בראש", הדרמה החדשה של גיא עמיר וחנן סביון ('עספור') שעלתה אמש בהוט, מעוררת רגשות מעורבים. מצד אחד, העלילה קצבית ומעניינת, ההפקה מושקעת והצילומים יפהפיים; מצד שני, הטקסטים כתובים ברמה נמוכה והמשחק בינוני לרוב ולעיתים אף מביך.

הפרק הראשון ששודר אמש התמקד בסיפורם של שני הגיבורים - סער ויקי (גיא עמיר וחנן סביון) - ששירתו יחד בצבא, ועברו חוויה בתקופת המילואים שהפרידה ביניהם. אחרי שמוצגת תקרית המילואים מהעבר, אנחנו חוזרים להווה ומדלגים בין חייהם של סער ויקי ומכירים עוד כמה דמויות שיהיו רלוונטיות להמשך העלילה.

כאמור, מדובר בהפקה מושקעת שיוצרת חוויה קולנועית של ממש, ואין ספק שנעשתה כאן עבודה מרשימה במלאכת הבימוי, העריכה והצילום. אבל הטקסטים שכתבו עמיר וסביון, לא עומדים באותו הסטנדרט שמציבה ההפקה. יש בהם משהו לא מדויק, מתאמץ, לא מרומז - כזה שמנסה להגיש לצופה בכפית את מה שרוצים שהוא יבין. גם מבנה העלילה של הפרק הראשון לא דורש מאמץ מיוחד מהצופה; שלא כמו בסדרות הדגל האמריקאיות, שפעמים רבות פורסות את פרק האקספוזיציה בצורה כזו שהצופה נותר בעיקר עם סימני שאלה, ב"פצועים בראש" מספקים לנו בפרק הראשון לא מעט מידע כדי שנוכל להבין טוב יותר את העלילה. כמובן שאין כל רע בעלילה ברורה, והבהירות הזו אף הופכת את הפרק הראשון למעניין וקולח (גם כשמתרחשות פעולות לא מובנות, הן לרוב נפתרות כמה דקות מאוחר יותר), אבל אם המגמה הזו תמשיך גם בפרקים הבאים, היא יכולה לפגוע במתח של הסדרה ובעוצמת ההשפעה שלה על הצופה.

אל הטקסטים הבעייתיים ומבנה העלילה החשוף מידי, מצטרף החלק הבעייתי ביותר בסדרה - המשחק.
זה מתחיל כבר בעמיר וסביון עצמם, שלא פעם מתאמצים מידי כדי לשחק את יוצאי הסיירת הקשוחים, ממשיך בשחקני משנה כמו גל הויברגר ואלי גורנשטיין הותיק שמשחקים באופן מוגזם ומוותרים על כל נסיון לניואנסים (בולטת במיוחד סצינת הבכי של גורנשטיין), ומגיע לגולת הכותרת של המשחק הרע: אגם רודברג.

מבקרי טלוויזיה צריכים להיאבק לא מעט עם הדעות הקדומות שלהם על מנת לכתוב ביקורת מאוזנת. לכן, קיוותי שאוכל לכתוב על המשחק המרשים של רודברג, על האיכויות שהתחבאו מאחורי קריירת הדוגמנות ועל ההבנה שהיא לא רק, כמאמר הקלישאה, "פרצוף יפה". אבל לפעמים, המציאות מתרסקת אל מול התקוות, והדעות הקדומות מרימות את ראשן ואומרות "אמרתי לכם". ראשית, רודברג משחקת את זוהר שעל פי יוצרי הסדרה "החיים במציאות העירונית הביאו אותה להפוך לנערת פיתוי, כזו שמפילה גברים בפח, סוג של 'לוליטה"/"פאם פאטל', שפועלת בכל דרך אפשרית כדי להשיג את מבוקשה". כפי שאפשר להבין, מדובר באפיוני דמות שמקשים על דוגמנית ושחקנית בטלנובלות להפריך סטריאוטיפים. שנית, אפילו את הפאם פטאל שמפילה גברים בפח היא משחקת באופן לא אמין, והרבה פעמים מביך.

נראה שלמפיקים והמלהקים של הסדרה לא היה חשוב במיוחד אם רודברג מתאימה לתפקיד או לא. הם רצו שהיא תופיע על הפוסטר הראשי כדי לעורר עניין וסקרנות, ועל פי כמות הפרסום הנכבדת בתקשורת שהסדרה זכתה לה, עוד בטרם עלתה לאוויר, כנראה שהם ידעו מה הם עושים.בסך הכל "פצועים בראש" היא סדרה מעניינת, קצבית ומותחת. רק חבל שהטקסטים הבינוניים והמשחק הרע הופכים את מה שיכולה הייתה להיות סדרת מופת ישראלית, לסדרה נחמדה ותו לא.