ליב דה קידס אלון: גמר בית ספר למוסיקה 10

עוד עונה של בית ספר למוסיקה הגיעה לקיצה וזה קרה בפרק סיום ארוך ומייגע במיוחד. אחרי שבחלק הראשון של מסיבת הסיום צפינו בשישה ביצועי סולו של התלמידים הנבחרים, החליטו קברניטי התוכנית לצ'פר אותנו בעוד חצי שעת שידור (ברובה פרסומות) ולהציע לנו שישה ביצועי סולו חדשים לגמרי של - אותם המתמודדים. הו, הייאוש.

הזוכה אגב, כמו ברוב תוכניות הריאליטי, סומנה מראש לאורך העונה (ובצדק) כמיועדת לתואר, כשבתוכנית אתמול ההפקה אפילו לא ניסתה להסתיר זאת, כששיבצה אותה לשיר אחרונה (מהלך ידוע לסימון מתמודד בולט) והראתה בוידאו מוקדם כיצד המורה שלה, משה פרץ, מציע לה לשיר איתו באלבום החדש שלו.

כיוון שמדובר רק בעונה השניה של התוכנית, עוד לא קיימת פרספקטיבה שמאפשרת לבחון מה קורה לילדים שמשתחררים מהתוכנית; לכן, יהיה קשה לנבא את סיכויי הצלחה של אגם בוחבוט, הזוכה המאושרת, בתעשיית המוסיקה הישראלית.

אבל מה שאפשר לנבא די בקלות כבר עכשיו, זה שהמפגש שלה עם המציאות המורכבת שממתינה לה בחייה הבוגרים לא יהיה קל, במיוחד אחרי אינסוף המחמאות שקיבלה בתוכנית (מעטים האמנים שזוכים לתשבוחות כאלה בימי חייהם). אחרי הכל, חייבים לזכור שמדובר בסך הכל בילדה בת 9 (!).

אבל למה להתעסק בבעיות פסיכולוגיות עתידיות כשאפשר להתעסק באירועים מביכים מליל אמש? אז קודם כל הייתה לנו את סבתא של גאיה, חגית, שיכולה ללמד את ליהי גרינר דבר או שניים באמנות ההידחפות למצלמה; אתמול, אחרי הביצוע של גאיה ל"היו לילות", תפסה חגית את אחד מהתאומים בן שבת ביד והאיצה בו :" היא ריגשה אותך? תגיד לה את זה!".

אחר כך יכולנו להיוודע אל תופעת "ההורים המתערבים" כשכמה תלמידים הגישו למורים שלהם מתנה עם ברכה כתובה בחרוזים שמסתיימת במילים "בהערכה והוקרה". התלמידים המסכנים הקריאו את הברכות הללו כאילו כיוונו אקדח לרקתם. זה הזמן לחזור על המשפט שמלווה את כל המעקב שלנו אחרי בית ספר למוסיקה ולהפנות אותו להורים: אנא, "ליב דה קידס אלון".

ונסיים בכמה מילים כלליות יותר על התוכנית. בית ספר למוסיקה היא לא תוכנית ריאליטי חסרת מוסר שמנצלת ילדים כמו שמנסים לעשות ממנה. במסגרת הז'אנר הטלוויזיוני שבו היא פועלת, היא עושה כל שביכולתה על מנת להגן על הילדים וגם לתת ערך מוסף לצופים על ידי שימת דגש על תרבות ישראלית קלאסית והתעסקות בחומרי תרבות מורכבים יותר מהמקובל. היא פונה אל מכנה משותף דומה לזה שאליו פנו יאיר לפיד ונפתלי בנט בבחירות האחרונות שהוא מכנה משותף מדומיין בעיקרו - ישראל היפה, הערבה זה לזה, שיש בה מכל הקצוות והיא גם מחוברת ליהדות מחד, אבל גם סובלנית כלפי זרים מאידך (בתוכנית היו תלמיד ערבי ותלמידה ממוצא אסייאתי).

אבל יש בעיה עיקרית אחת בבית ספר למוסיקה: היא לא מספיק מעניינת. נכון, אני לא יכול להתווכח עם 40 אחוזי רייטינג שהתוכנית השיגה, אבל בעיניי, אחוזי הרייטינג האלה מגיעים מאותה תחושת "ביחדנ'ס" שהתוכנית מרעיפה על אנשים רבים ולא מתוך העניין שהיא יוצרת כתוכנית טלוויזיה. הגמר אתמול היווה דוגמה טובה לכך; לא היו בו שיאים, אלא רק תחושה נעימה ומלטפת של ישראליות מומצאת שמתפוגגת למחרת, כשיוצאים מהבית ופוגשים שוב בישראל האמיתית. אם "בית ספר למוסיקה" רוצה לשרוד כמו אחותה הגדולה, "כוכב נולד", היא חייבת להיות מעניינת יותר מבחינה טלווזיונית, כי גם לתחושה מלטפת של ישראליות יש תאריך תפוגה, כמו שיגלו בקרוב יאיר לפיד ונפתלי בנט.
להתראות בעונה הבאה.

בוחן פתע:

1. הדואט שביצעו אתמול נדב פרץ ופריאל רובין לשיר "תן כוח" הוכיח שוב את מה שטענתי כאן באחד הטורים הקודמים: הביצועים הטובים בבית ספר למוסיקה הם כאלה שקשה להבחין שהם מושרים בידי ילדים. נדב ופריאל ביצעו דואט שנשמע בדיוק כמו שאמור להשמע דואט בין שני ילדים קטנים - רע.

2. הפקת התוכנית חילקה אתמול לקהל סטיקלייטים כחולים, כדי שיאירו איתם בשירים השקטים. זה היה נראה עלוב כמו טקס סיום של בית ספר יסודי. בניינטיז.

3. ולסיום - בית ספר למוסיקה נתנה לנו אתמול הצצה נדירה לרגע מכונן בחייו של כל בחור: באמצע החזרות לשיר הגמר, לפיני פולטוב, שחגג זה עתה בר מצווה, התחלף הקול. אורי אורבך, אגב, עדיין מחכה שזה יקרה גם לו.