ניבים חדים: נושכים את מורשת הערפדים בתרבות

סנסציית הנוער המדוברת, "יומני הערפד" שנותרת הסדרה המצליחה ביותר של רשת "CW", שבה לישראל בעונתה הרביעית, שהחלה לאחרונה בארצות-הברית. זה יקרה ב-8 בינואר ב-HOT3. "יומני הערפד" דרמת המסתורין והעל-טבעי מבית היוצר של קווין וויליאמסון ("צעקה", "דוסון קריק"), מבוססת על סדרת רבי-מכר העונה לאותו השם, ועוקבת אחר העיירה הקטנה מיסטיק פולס שבווירג'יניה, שרדופה מאז הקמתה על-ידי ישויות על-טבעיות. דיימון וסטפן סלבטורה, צמד אחים ערפדים והפכים מושלמים, שבים לעיירת מולדתם. שניהם מתאהבים בנערה אלנה גילברט ונהפכים אובססיביים כלפיה, עם ובלי קשר לדמיונה הפיזי וקשרה המשפחתי לקתרין פירס, הערפדית חסרת הרחמים שהאחים הכירו ואהבו ב-1864, ונאבקים על השליטה בגורלה של עיירה שלמה.

 

3.18 מיליון איש צפו בפרק בכורת העונה הרביעית של הסדרה הנצפית ביותר של הרשת, המשודרת בימים אלה בארצות-הברית, כשב"טי.וי. גייד" נכתב שהיא "מעולה ונכנסת למלודרמה גבוהה. נדמה שהסדרה נולדת ונטענת מחדש". השנה הייתה הסדרה הזוכה הגדולה של טקס פרסי ה"Teen's Choice" עם כמות אדירה של חמישה פרסים, בראשם עבור סדרת הפנטזיה והעל-טבעי הטובה ביותר, כחלק מ-17 הפרסים בהם מחזיקה. הסדרה, זוכת שני פרסי ה"People's Choice", הוכרזה לאחרונה כמועמדת לחמישה פרסים נוספים, כמות המועמדויות הגדולה ביותר לסדרה.

>>> מורשת הערפד הכתובה

"יומני הערפד" היא רק חלק קטן מגל ערפדי שתוקף את המסך בשנים האחרונות. מאז ומתמיד היו ערפדים חלק בלתי נפרד מן התרבות הפופולרית. אותם יצורים גותיים, מתים-חיים ותאבי דם, מרבים להופיע בספרות האימה ובשאר טקסטים תרבותיים נפוצים. המסתורין הטרגי שאופף את דמותם, הפך אותם לדמויות מסקרנות ומעניינות בעיני רבים, והינו בסיס גם לכמות כבירה של סרטים וסדרות טלוויזיה. בשנים האחרונות חלה עלייה משמעותית בכמות הסדרות והסרטים העוסקים בערפדים ובדגש על ניסיונותיהם להשתלב בחברה כגון: הסדרה "דם אמיתי", סדרת סרטי וספרי "דמדומים", הסרט "תן לאדם הנכון להכנס" ועוד. המשותף לרוב טקסטים הללו הוא שהעלילות ברובן מלוות את מאבקם של הערפדים למצוא דרך לחיות בינות בני האדם. בכולן מתרחשת סצנת "גילוי" בו הערפד חושף עצמו בפני הגיבור האנושי, כך שזה מתוודע לראשונה לקיומם של ערפדים בעולמו ומרחבו האישי. מהיכן הגיעו כל הערפדים האלו?

 

ז'אנר סרטי הערפדים הוא אחד מתתי הז'אנרים של ז'אנר סרטי האימה. נעשו יותר סרטי אימה על ערפדים מאשר על כל מפלצת/יצור אחר בקולנוע והספרות הגותית היא האמא הרוחנית של כל ספרי וסרטי האימה. גם סרטי הערפדים, שאבו את עצמם מהספרות הערפדית שכבר היתה ענפה באותה תקופה. כמעט לכל עם היה סיפור על יצור מהמתים שחוזר לשתות את דם החיים. האזכור הספרותי הקדום ביותר שהשתמר על ערפדים הוא באודיסיאה של הומרוס בסוף המאה ה8 לפנה"ס. הערפד המודרני התחיל להתפתח במזרח אירופה במאה ה-18, משם נפוץ לרחבי אירופה ומשם לעולם החדש (אמריקה הצפונית והדרומית). בכל מקום ערפדים קיבלו סממנים אחרים: ערפדים אוסטרלים למשל, היו ננסים שהסתתרו על עצים ומצצו את דם קורבנותיהם דרך האצבעות. לערפדים צ'כים היה נחיר אחד בלבד והם היו מסתובבים עירומים. ערפדי הרי הרוקי בארה"ב מצצו דם בעזרת האף. מה שבדר"כ היה משותף לכל הערפדים היא שלהם צורה דומה לשל אדם ושכולם ניזונו מדם אנוש. עד המאה ה-19 ערפדים היו מפלצות חסרות בינה, בדומה לזומבים. הם היו יוצאים, תוקפים וחוזרים. לא היתה להם שום מערכת רגשות או זיכרון מהחיים הקודמים. לורד ביירון, המשורר הבריטי, הפך את הערפד ליצור אינטליגנטי ומלא חיבוטים נפשיים. ביירון צייר תמונה של ערפד אומלל שנקרע נפשית מעצם היותו ערפד. הפואמה שהוא כתב על כך היא "פואמת הכופר" מ-1813.

 

ב-1872 כתב הסופר האירי שרידן לה פנו נובלה גותית בשם "קרמילה". הנובלה דווקא מתייחסת לערפדית הנשית, קרמילה, ילדה קטנה שמגיעה למשפחה באוסטרליה בעקבות תאונת דרכים בה איבדה את משפחתה. למעשה התאונה מבויימת וקרמילה היא ערפדית אשר מפתה את לאורה בת המשפחה. בראם סטוקר כתב את דרקולה ב-1897. הספר של סטוקר הפך לרב מכר ושינה את התפיסה שלנו כלפי ערפדים. סטוקר מדבר על זר שמגיע מטרנסילבניה ורוצה לקנות בית ולהשתקע בלונדון. הזר הוא דרקולה - ערפד שמסמל את הזרים שהתחילו לזרום ללונדון באותה תקופה. אצל סטוקר השתרש עוד סממן של הערפד וזה המיניות. בדרקולה הערפד הפך לצייד המשתמש במיניות שלו על מנת לצוד את קורבנותיו. דרקולה הפך לסיפור הערפדים הקנוני הראשון אשר הכניס את הערפדים לתודעת הספרות. יש הטוענים שספרו של סטוקר ובכלל הדמות המתפתחת של הערפד מקורה באגדה סלבית על נסיך בשם ולאד צפש.

 

צפש היה נסיך מקומי בן המאה ה-15, הוא היה שייך לשבט ה-"dracul" על פי שיטת הארגון החברתי הפיאודלי שהיתה נהוגה בימיו, והוא אכן נודע באכזריותו כמו גם בנועזותו במלחמותיו נגד הכובש התורכי, והוא גם נהג לשפד את אויביו השבויים על מוט ברזל ענק וכך להרוג אותם בעינויים גדולים. אבל, הוא לא התיירא מפני השמש, לא נעץ שיניים בצוואריהן של עלמות ענוגות, וכשהוא מת - הוא מת לחלוטין. טענה נוספת שהושמעה בעניין מקור הרעיון לספרו של סטוקר ולדימוי הרווח של הערפד הוא אמונה סלבית נושנה, שמתחילה הרבה לפני בוא הנצרות לאיזור, על אודות אנשים שבמותם איכשהו לא מתים ממש, והם מגיחים מארונות הקבורה שלהם ורודפים את החיים עד חורמה. לפיכך יש לתקוע שיפוד עץ רציני בליבו של המת, במיוחד אם זה הלך לעולמו מסיבה לא טבעית כמו רצח, על מנת שלא ירדוף את מי שגורלם שפר קצת יותר.

 

מירצ'ה אליאדה, חוקר הדתות הנודע, עקב אחר מקורות האמונה הזאת וקישר אותם לפולחן-הזאב שגולים פוליטיים מיוון העתיקה הביאו איתם לאיזור, וגם מצא הקשרים ברורים בין האמונה בערפד לאמונה בזאב הערבות. אחרים סברו שמקור האמונה הוא בעטלפים-ערפדים מוצצי דם שנטפלים לבקר. הבעיה היחידה בתיאוריה הזאת היא, שאין עטלפים כאלה במזרח אירופה. היו גם כאלה שהאמינו כי יש קשר בין סיפורי הערפדים לבין מחלת הפורפיריה, מחלת דם נדירה. לחולים בפורפיריה אסור לשהות בשמש, ובעידנים פחות מתוחכמים משלנו השקו אותם בדם בתור תרופה. ועכשיו, לערבוביה המרהיבה של סטוקר: רוזן עתיק-יומין, אדום-עיניים, רווי שנאה, חלקלק ותחמן, שחי בטירה אפלולית אי שם בטרנסילבניה הערפילית, והוא אורב לבריטים תמימים וישרי דרך כמו ג'ונתן הארקר, שיומן המסע שלו הוא הבסיס לתחילת הסיפור.

>>> ערפדים על המסכים ובתרבות הפופולארית

מאז יציאתו לאור במאה ה-19 של הספר דרקולה השתנה תפקידו הסימבולי של הערפד בחברה כפי שהחברה השתנתה. במאה ה-19 החברה הייתה יותר דתית, שמרנית מבחינה מינית ופחדה ממגפות המוניות באירופה, לכן הערפד היה יצור שטני שמזוהה עם המוות. הוא היה ללא נשמה ואלמותי, חיוור ושותת דם, עם יכולת לשלוט על מחשבות, להפוך צורה לעטלף, ונדף יצר מיני מוגבר וחולני. הדברים היחידים שיכולים לעצור אותו הם מים קדושים, צלב, יתדות עץ, שום או קרני השמש. ככל שהחברה נהייתה חילונית ומודרנית יותר ואף פוסט-מודרנית, השתנה תפקידו האלגורי של הערפד בחברה. בתחילת המאה ה-20 הצטרף הקולנוע לעולם האומנות. הערפדים הופיעו בקולנוע בערך באותה תקופה בה הופיע הקולנוע. סרטי ערפדים היו בין סרטי האימה הראשונים.

 

אחד מסרטי הערפדים הראשון שיש לו תיעוד הוא מ-1909, "ערפד החופים". חשוב להדגיש שבאותה תקופה ערפדים לא ניצנצו באור השמש, כמו בסרטי "דמדומים" ואף אחד, כולל הערפדים, לא היה צמחוני. צריך לזכור, שערפדים הופיעו כמעט בכל התרבויות, גם העתיקות, המרוחקות והלא קשורות. מי שנחשב בטעות לסרט הערפדים הראשון הינו נוספרטו, סרטו של מורנאו מ-1922 אך למעשה נעשו עשרות סרטי ערפדים לפניו. הסרט "דרקולה" המוכר של טוד בראונינג מ-1931, לא מהווה סרט אימה מפחיד של ממש כשצופים בו כיום, אך בעבר עורר בהלה. הדמות שגילם השחקן בלה לוגוסי תרמה כאמור לאיקוניות התצורתית של דמות הערפד בסרטים. בגילומו של לוגוסי קיבלה הדמות גם את מימדה המיני והרב השפעתי, מורשת שאחר כך הומשכה גם על ידי כריסטופר לי ב"אימתו של דרקולה" מ-1958.

 

בשנות החמישים יצא סרט הדרקולה הראשון בצבע. הצבע איפשר ליוצרים ליצור מציאותיות חדשה, שלא היתה קיימת עד כה, שאפילו מורנאו לא חלם עליה. הסרט עורר שערוריות רבות לנוכח הזוועות שהציג. קטעים רבים נגזרו על ידי הצנזורה החמורה של שנות ה-50. הדם האדום, שניתז לכל עבר לרצונו של הערפד, היווה את הבעיה העיקרית. בנוסף, נדמה היה שמנסים להציג בסרט זה את התשוקה החבויה של נשים נשואות או המיועדות להנשא אבל חולמות בסתר על נשיכתו של הערפד החושני.בדמותו של לוגוסי הייתה תיאטרליות שמטרתה לוודא שהצופה מבין שמדובר בסרט ובאלגוריה ואילו משחקו של לי מציאותי או ריאלי. מאז שנות ה-60 ניכרה התגברות החילוניות בחברה האמריקאית. השינוי החברתי הוביל גם לשינויים בייצוג הערפדים בקולנוע, והאיקונוגרפיה הפנימית של הסרטים השתנתה עם הזמן. בתחילה, בנוספרטו ודרקולה של טוד בראונינג, הערפד היה אכזר ומטיל אימה. בשנות ה-60 וה-70 הערפד עבר עוד שינוי והפך ל"ערפד המשוחרר", ערפד ששיחרר את עצמו מכל עכבה אנושית וחוגג עכשיו את היותו ערפד. הוא כבר לא מיוסר ונקרע בין מה שהוא היה למה שהוא עכשיו - נהפוך הוא. כעת הוא מחבק בשתי ידיים את המיניות שלו ואת היותו ערפד. אבל זה לא השינוי היחידי שהערפד עובר. הערפד הוא כבר לא זר מסתורי מארץ רחוקה, אלא הערפדים הם חלק מאיתנו. הם נטועים עמוק בחברה, אי אפשר כבר להבדיל בינם לבין אנשים רגילים עד שזה מאוחר מדי. אין מבטא, אין בגדים מוזרים, אין אזהרה.

 

 

בשנות ה-80 הערפד עבר מהפך נוסף והפך ל"ערפד הפוסט-אנושי". בעבר דמות הערפד היתה דמות מיסטית ששלטה בכל סביבתה. הערפד הפוסט-אנושי, בניגוד לקודמו, איבד מן הסטיות שלו ועליו להתמודד עם קשיים של אנשים אמיתיים. לערפדים הפוסט-אנושיים יש מבנה חברתי פנימי ובנוסף יש להם אינטראקציה עם החברה שסביבם. לחלקם רגשות אנושיים, תיסכולים, פחד ומצב שאינו בשליטתם. הערפד הופך למשהו הרבה יותר מאיים. אין דבר מפחיד יותר ממפלצת עם פחדים ורגשות אמיתיים. יש התייחסות גם למתחים בין גזעיים כפי שהוצגו לראשונה בסרט "בלקולה" של שנות ה-70,  בו הערפד הוא אפרו-אמריקאי. בשנות ה-80 הייתה לראשונה התייחסות הומואירוטית.  בבריטניה התפתחה סאב-קולטורה חדשה: התרבות הגותית. מוזיקת רוק כבד פחות וכבד יותר, מרידה באורך החיים השגרתי, בדתות המקובלות, בסקס הפוריטני, התפעלות מהצד האפל של החיים והקסמה מהמוות, הובילו בצורה הגיונית להתבססותו של הערפד כסמל ומושא הערצה של התנועה. הספר "כרוניקות הערפד" של הסופרת אן רייס השפיע בצורה רבה ומשמעותית על הגותים.

 

בשנת 1983 יצא למסכים סרט הערפדים המסוגנן "הרעב" בכיכובם של קת'רין דנב, סוזן סרנדון ודיוויד בואי. בהתאם לרוח התקופה הערפדים הם הפרוטגוניסטים. הסרט תופס מקום חשוב בקהילה הגותית, ובנוסף מציג גישה מקורית לערפדיות. פירוש נוסף יכול לראות בערפדים גם כמטאפורה למחלת האיידס כמו בסרט זה, שיצא בתקופה של ראשית התפרצות המחלה בשנות ה-80. כמו כן העובדה שבחרו בקת'רין דנב היפהפייה שפרסמה אז גם חברות קוסמטיקה ובדיוויד בואי אשר הסרטים קדמו גם את מכירת אלבומיו, מייצגת  את הביקורת כנגד הקפיטליזם ותרבות הצריכה. בסרטים אלה הערפדים הפכו למשהו חדש. יש להם בעיות של אנשים אמיתיים, יש להם מבנה חברתי פנימי ובנוסף יש להם אינטראקציה עם החברה שמסביבם, כמו שניתן לראות ב"רעב" למשל. ויותר חשוב מזה, לרוב יש להם גם חמלה ורגשות לגמרי אנושיים. בנוסף לכל המעלות והחסרונות שהם חולקים עם שאר בני האדם, יש להם צורך בלתי ניתן לשליטה שהם חייבים לספק. משהו שהוא מחוץ לשליטתם, הם לא יכולים להפסיק יום אחד להיות ערפדים ולוותר על הצורך הזה. בדיוק כמו שהתייחסו בעבר להומוסקסואליות - מחלה שאי אפשר להיפטר ממנה, משהו שחזק מהם, שהם לא יכולים לשלוט בזה.

 

בשנות ה-90 נרשמה מצד אחד חזרה למקורות עם דרקולה של קופולה, אשר שילב בתוכו ביקורת על עולם הקולנוע. הסרט הציג את עצמו כנאמן לספר אך למעשה היה שונה ממנו בתכלית. ומצד שני הופיעו פארודיות על הז'אנר כמו "דרקולה מת מצחוק ואוהב את זה" ו"נשיכה ממבט ראשון". ב"מצאת החמה עד צאת הנשמה" הערפדים היו חשפניות שטניות ורצחניות בפאב שבו מתקיימת הוללות מינית. ב"ראיון עם הערפד" אנחנו מלווים את הסיפור בהזדהות עם נקודת מבטו של גבר צעיר, שהפך לערפד ומגולל את קורות חייו. הספר נכתב בשנות ה-70 ובשנות ה-90 קיבל גם פרשנות הומוסקסואלית. הסרט גדוש בסאבטקסט הומוסקסואלי - הגיבורים מהווים אלטרנטיבה למשפחה הרגילה באימוץ של ילדה קטנה וגידולה, הנשים זניחות יחסית בסרט. האקט של הפיכת לואי לערפד הינו מאוד מיני. בטרילוגיית סרטי בלייד, הערפדים הם עדיין האויב האכזר, אך בלייד עצמו הוא חצי אפרו-אמריקני חצי ערפד שנלחם בערפדים ממוצאים ומינים שונים. בסדרת הטלויזיה באפי קוטלת הערפדים, המבוססת על סרט מ-1992, באפי ממונה לחסל את כל הערפדים והמפלצות שמגיעות לעיר שלה, אך יש לה גם קשרים עם ערפד חברותי יותר בשם ספייק ועם חצי ערפד חצי בנאדם בשם אנג'ל שאיתו היא מקיימת מערכת יחסים. הסדרה השתלבה עם הרוח הפמיניסטית של התקופה והביעה הצהרה פמינסטית. היא גם נחשבת לסדרה שהביאה את הז'אנר למסך הקטן.

 

בשנות האלפיים הגיע מבול ערפדים למסך הגדול והקטן. ב-"דמדומים" ו"דם אמיתי", שיצאו שניהם בשנת 2008, ניתן לזהות שלב חדש בייצוג הערפדים. גם בדמדומים וגם בדם אמיתי הערפדים הם כבר חלק מהחברה. ישנם כאלה שמשולבים וכאלה שבוחרים לא להשתלב אך העובדה קיימת. אין להם כוחות מטאפיזיים, הם אלמותיים ולרוב בעלי נעורי נצח. הדמות הנשית הראשית מתאהבת בהם ומפתחת איתם מערכת יחסים. בסרט "תן לאדם הנכון להיכנס" הערפדית היא אישה, נערה צעירה שעוזרת לאוסקר, ילד מופנם בקשייו החברתיים. הערפדים מזוהים לרוב בסרטים וסדרות אלה, וגם ב"יומני הערפד" עם בני הנוער ועם תרבות האימו שהתפתחה בארה"ב. הם מהווים דור חדש, אלטרנטיבי.

 

בכל פעם שנדמה כי דמות הערפד על שלל סרטיה נמאסה על הקהל, מגיעים הבמאים והתסריטאים ומצליחים להמציא אותה מחדש, כאלגוריה לחברה, כלהיטי נעורים, וכדמות שלמרבה הפלא, כולנו יכולים להזדהות איתה.