צבא החברים של עצמם • מה חשבנו על "הצינוק"?

חמש שנים עברו מאז נשבה גלעד שליט. חמש שנים אומללות בהן נעה משפחה אחת בין ייאוש לתקווה, בין חוסר אונים לכעס גדול. פרק הזמן הזה הוא כמעט בלתי נתפס והיווה עיתוי מושלם לקצת "קריאייטיביות" בסגנון עדות המוסף המיוחד לחג, לפחות בעיני יוזמי פרויקט "הצינוק של גלעד שליט". במסגרת הפרויקט, למקרה שלא פתחתם היום פייסבוק, מבלים סלבס, אמנים ואישי ציבור שונים במשך שעה ב"צינוק" מאולתר אל מול המצלמות, יצא לדרך אמש. היינו רוצים להאמין שלא מדובר פה בציניות גרידא, ושכל הנוגעים בדבר רוצים לראות את גלעד שב הביתה וסבורים שהשארתו בתודעת הציבור, באמצעות פרויקטים מסוג זה, תורמת לסיכוי להחזיר אותו למשפחתו במהרה.

אבל כמו בהרבה דברים בחיים, גם כאן נכונה הקלישאה ש"כוונות טובות לחוד ומעשים לחוד". צפייה מדגמית בכמה מהאנשים שנכנסו "לבידוד" (חדר מרושת מצלמות באולפני הרצליה) הוכיחה למרבה הצער שני דברים עצובים. הראשון הוא: בידוד יכול להוציא אדם מדעתו. גם אם מדובר בשעה, הלבד הזה, השקט הבלתי נסבל הזה, הריק הזה ששואב אותך לתוכו הוא נוראי. הידוענים שנכנסו ל"צינוק", איש איש בקצב שלו, הלכו אט אט ואיבדו את זה. המלל נהיה מבולבל יותר, ההתלהמות - אם הייתה - החריפה, המחשבות החלו להתרוצץ ביתר שאת וכל מה שאנחנו (וגם הם) קיבלנו מזה היא המחשה עלובה של 60 דקות טלוויזיוניות לגיהנום אמיתי שעובר על אדם צעיר שנקלע שלא בטובתו לסיטואציה אבסורדית.

באנו בשביל גלעד, נשארנו בשביל השואו

עובדה נוספת, ואולי מרגיזה אף יותר, אבל כנראה אחת כזו שאי אפשר להימנע ממנה, היא התוצר הסופי של כל שעה כזו: למרבה הצער, גימיק נותר גימיק - וכשהוא מודבק לסוגיה כל כך סבוכה וכאובה, הוא הופך לבזוי. אדם היושב ומדבר לעצמו בחדר ריק יוציא בסופו של דבר את האמת שלו, את האג'נדה שלו, את צו ליבו ואת נקודת המבט שלו. זוהי חותמת סופית ומוגמרת לכך שגם אם מישהו מהאחראים לדבר הגיע מתוך כוונה טובה, הפרויקט משרת בסופו של דבר אינטרסים של גופי שידור, וכן, גם של אנשים פרטיים. האנשים הללו לא צריכים כמובן את הישיבה ב"צינוק" המפוברק כדי לומר מה דעתם. הם יכולים להתראיין, להפגין, לכתוב מניפסט. עצם השתתפותם ואמירתם את הדברים בקונטקסט ובלוקיישן בהם הם נאמרים, מפחיתה רבות מהכוח שיש למילותיהם.

וכך, אורנה בנאי מספרת על בנה שמפחד להיות חייל ועל העסקה שעשתה איתו שיילך לגלי צה"ל, איל ברקוביץ' שיוצא מדעתו אחרי 5 דקות מזמין בהתלהמות אופיינית את ביבי ושרה לשהות כמה שעות בחדר הקטן (במקום באיזו סוויטה), משה איבגי - שחקן מתודי שכמותו - לוקח חצי שעה שלמה כדי לספוג אווירה ורק אז פוצה פה בנאום היפי-שוחר שלום המופנה לביבי שצריך "לבוא מאהבה". אלירז שדה, כיאה למאמי לאומי, חולק חוויות משירותו הצבאי הפרטי, משחרר איזו אמירת "הם לא מקדשים חיי אדם כמונו" ולסיום נכנס קצת במדיניות הממשלות בסגנון הפשוט והעממי שכל כל מאפיין אותו: "זה נראה כאילו אף ראש ממשלה לא רוצה שהעסקה תהיה במשמרת שלו, ומעביר את זה לבא אחריו".

ניכר היה שכל המשתתפים מבינים את חשיבות העניין, לוקחים אותו בכובד ראש, ביראת כבוד אפילו, ומתייחסים לשעה הזו שלהם כאל מדיטציה מלאת הגיגים פילוסופיים. אבל בסופו של יום (או ליתר דיוק בסופה של צפייה) מדובר היה בשורה של הצגות יחיד, מן תיאטרונטו קטן ומאולתר ובו כל משתתף נותן את השואו שלו - גם אם השואו הזה מגיע ממקום אמיתי, ומשאיר אותנו לחשוב בעיקר עליו עצמו, ולא על גלעד. מעבר לכך, המשתתפים עצמם, בין אם חשו בכך או לא, בין אם רצו בכך או לא ובין אם התכוונו לכך או לא, חשבו גם הם - על עצמם. "אני מתה לצאת מפה. יש לי פיפי". אמרה אורנה בנאי לקראת סוף השעה שלה. אמירה אנושית ומתקבלת לחלוטין על הדעת שנשמעה כל כך מוזרה וצורמת בתוך ההקשר ההזוי בתוכו היא נאמרה. "מת לצאת מפה". בקרוב על הפגוש הקרוב לביתכם.