שובו הביתה • מה חשבנו על "שוות בקליבלנד"?

באחד הפרקים המוצלחים של "רוק 30", דמותה של טינה פיי - ליז למון - נוסעת לבקר בקליבלנד, אוהיו. שם היא מגלה שבעוד בניו יורק היא רחוקה מלהיות חמה, בקליבלנד היא כל כך לוהטת שהיא אפילו מקבלת גיג כדוגמנית קטלוגים. היוצרים של "שוות בקליבלנד" לקחו, גם אם לא באופן מוצהר, את הבדיחה הזו, וביססו עליה סיטקום שלם.

ויקטוריה (וונדי מאליק, שמשחזרת כמעט אחד לאחד את תפקידה ב"תהרוג אותי וזהו"), מלאני (ואלרי ברטנלי בליהוק אנמי) וג'וי (ג'יין ליבס מ"פרייז'ר") הן שחקנית ותיקה באופרת סבון, סופרת ומורטת גבות לכוכבים, בהתאמה. הן חיות בלוס אנג'לס כמובן, ובדרך לחופשת התאווררות בפריז מבצע המטוס שהן נמצאות עליו נחיתת אונס ב - ניחשתם - קליבלנד. שם, הן מגלות שהן סחורה ממש נחשקת בעיני הגברים הסטרייטים שיש לעולם מחוץ להוליווד להציע, ומחליטות להשאר זמנית. הבית ששוכרת עבורן מלאני כולל גם סוכנת בית ביקורתית וחדת לשון, אותה מגלמת בטי ווייט.

עוד לפני דיון בטיב הסדרה, צריך להגיד שנקודת הפתיחה של "שוות בקליבלנד" בעייתית. כיום כבר אין כל כך מקום לז'אנר הסיטקום הקלאסי, וכדי להעלות סדרה כזו לשידור, כדאי שהיא תהיה כתובה ומשוחקת לעילא, ותתאים לסביבה התרבותית העכשווית - אם לא בצורה לפחות בתוכן. "שוות בקליבלנד" נכשלת במובן הזה כשלון מר. הבדיחות מיושנות ומביכות, ואפיון הדמויות לוקה בכל קלישאה אפשרית.

הומור שמעלה עובש

הנושא של נשים מבוגרות שחיות תחת לחץ מתמיד להשאר צעירות ורזות ומגיעות למקום בו קמטים וידיות אהבה הם לגיטימיים, הוא נושא שאפשר לטפל בו בצורה מעניינת, אמפתית, מרגשת וכן - מצחיקה. זה לא קורה כאן. הקלות בה נותנים לנו להתוודע אל שלוש הדמויות הראשיות מרגישה מאולצת ונחפזת, ומונעת כל אפשרות להזדהות איתן. את כל מה שצריך לדעת עליהן יורים במנה מרוכזת בדקות הראשונות של הפרק, וגם תגליתן שהן שוות בקליבלנד והחלטתן להשאר מתגלגלות במהירות מסחררת, בלי התעמקות במניעים.

אבל גם אם נניח את כל זה בצד ונעשה הנחה ל"שוות" במחלקת הרגש - כי בכל זאת מדובר בסיטקום - על ההומור הדלוח באמת שאי אפשר לסלוח. הדרך היחידה להסביר את ההצלחה היחסית שהסדרה זוכה לה בארה"ב היא בטי ווייט. הסדרה עלתה לאוויר כשהאמריקאים עוד היו בשיא האובססיה אליה, ורק רצו לראות ממנה עוד ועוד. כמו כל התלהבות כזו, גם משחקניות צעירות בהרבה ממנה, גם היא שככה, אבל עדיין אי אפשר להתכחש לכוח של ווייט כשחקנית קומית. יש לה הבנה אמיתית בתזמון ובהגשה, והיא איכשהו מצליחה להציל את התסריט האומלל ולספק את הרגעים היחידים בסדרה שאולי מעלים חצי חיוך.

בסופו של דבר, "שוות בקליבלנד" מאחרת את זמנה אפילו בלהיות קומדיה שמאחרת את זמנה. היא תקועה אי שם בשנות התשעים, וגם אז היא לא היתה ראויה להכנס לרשימת הסיטקומים הבודדים ששרדו את מבחן הזמן. עם צחוקים מוקלטים (והיסטריים מעבר לכל פרופורציה. מוכנה להשבע ששמעתי מישהו משתין), שחקניות שלא משוכנעות לחלוטין בזהות של הדמות שלהן, בדיחות צפויות וממוחזרות ועלילה שנעה מהר מדי ובשטחיות, לא ברור איך הסדרה חודשה לעונה שנייה. מצד שני, אנחנו מדברים על האומה שהפכה את "שני גברים וחצי" ללהיט.

>>> בחזרה לתרבות ובידור