שיפוט לקוי • מעקב "אמריקן איידול"

אפשר היה לומר שתוצאת ההדחה בשלב הטופ 4 של אמריקן איידול היא הפתעה מוחלטת. זאת אומרת, על פניו, מתמודד מוכשר, אחד המובילים לזכיה ומי שכותבת שורות אלו האמינה כי גם ייקח את התואר בסוף העונה, הלך הביתה קרוב כל כך אל הגמר. מצד שני, זו הזדמנות נפלאה להודות שלמרות שבעונה הזו השתתפו כשרונות גדולים יותר מבכל עונה אחרת, כתוצאה ממערך שיפוט לקוי שהוא בגדר בדיחה לא מוצלחת, הפעם, יותר מתמיד, הטובים הלכו מוקדם. פיה, פול, קייסי ואפילו סטפאנו עם הפוטנציאל המסחרי שלו, מצאו את עצמם בשלב זה או אחר בחוץ לטובת קידומם של נסיכי הקאנטרי הפחות מוכשרים, לורן וסקוטי. והנה עכשיו, הקורבן הכמעט אחרון בשורה של החלטות הדחה תמוהות ומרגיזות הוא ג'יימס דרבין, שלמרות שלא באמת השקיע את כל כולו מדי שבוע, עדיין עלה ברמתו כמעט מעל כל המתמודדים השנה.

אפשר לבוא להפקת איידול בטענות על קידום מאסיבי של מתמודדים עם פוטנציאל פופוליסטי הרבה יותר מקרייריסטי, אבל להאשים תכנית מציאות אמריקנית בהיותה משחק מכור זה גם לחטוא להנחת היסוד שהטלוויזיה האמריקמית היא משחק מכור שצועד כך בראש מורם. במקום זה, אפשר ורצוי, במיוחד אחרי שני הפרקים האחרונים, במהלכם ביצעו המתמודדים שיר אחד שמעורר בהם השראה ושיר שני מהקטלוג של ליבר וסטולר,  להאשים את שלישיית השופטים הגרועה ביותר בהיסטוריה של התכנית הזו ובכלל, שאמש הפגינה שיפוט מרגיז, חוטא למקצועיות ובעיקר מאוס. הספיקה נוכחותה החד פעמית של ליידי גאגא כחונכת, כדי להבין שהשופטים של איידול לא תרמו במאום למתמודדים ושבשיעור אחד קטן מול מקצוענית אמיתית, הם למדו יותר מה"יו יו" של רנדי, ה"בייבי בייבי" של ג'ניפר או המה שזה לא יהיה שסטיבן טיילר מוציא מהפה. מזל אם כך שיש לנו מערך שיפוט עצמאי משלנו (פחות מזל שאין לנו קול בהצבעה).

הלך הביתה: ג'יימס דרבין

לביצוע שיר ההשראה שלו ג'יימס בחר בלהקה הכל אמריקאית  Journey עם "Don't Stop Believing", שלדור הצעיר מוכר בזכות פרק הסיום של "הסופרנוס" או פרק הפתיחה של "גלי" (מה שמכסה לפחות שני סוגים של קהל). זו היתה בחירה חכמה למדי, אבל ככל הנראה לא חכמה מספיק נוכח נושאי השירים שבחרו השאר. (לביצוע)

הביצוע השני של ג'יימס, "Love Potion Number 9" היה הרבה יותר ממוקד ומהוקצע והיה אמור לשלוח אותו ישר לגמר. אולם כאמור, זה לא שג'יימס הוא פחות טוב, הוא פשוט בתחרות עם המתמודדים הלא נכונים.

היילי ריינהארט

אם אנשי הקאנטרי הם האוייב, היילי היא המשיח שיכול להציל את העולם כולו מזכייה מיותרת באיידול. זוכרים את רובן? זוכרים את קליי אייקן? בואו נשאל שאלה קשה יותר: זוכרים את טיילור היקס? יופי. גורל התחרות יהיה זהה לשל אלו אם סקוטי או לורן ייקחו את הפרס. היילי היא הסיכוי האחרון של אוהבי המוזיקה לאהוב את אמריקן איידול. כרגיל, על הביצוע הראשון שלה, "Earth Song" של מייקל ג'קסון, היא חטפה מרנדי ומג'ניפר ביקורת אכזרית ולא קשורה. הבחירה של היילי לבצע שיר של מלך הפופ היתה חכמה והתגובה הכועסת שלה לביקורת הקשה היתה מהלך חכם לא פחות. היילי מיואשת, כמונו, מהבינוניות הבלתי נתפסת של השופטים שלא מצליחים להעריך ביצוע קולי ומחפשים במקום זאת סיפורים אישיים על חוסר ביטחון או ניצחון מול כל הסיכויים. לפעמים יש אנשים שלא צועקים החוצה את הבעיות שלהם ופשוט עושים דברים טוב. כמו היילי למשל.

דווקא הביצוע השני שלה ל"I Who Have Nothing" שהיה מדהים קולית אבל מוגזם ותיאטרלי מדי ברמת מחזה ברודווי כושל, זכה לתשואות בעמידה משלישיית הליצנים. זה לא משנה את זה שהיילי היא המוכשרת ביותר מכל השלושה שנותרו. היה קל לומר שהיא לוקחת את זה בהליכה אם היינו אומרים שאמריקה בוחרת פה זמרת. לצערנו היא בוחרת את מלכת הנשף.

סקוטי מקרירי

יכול להיות שבבחירת השיר הראשון שלו סקוטי הוכיח שהוא אולי ילד בן 17, אבל הילד הזה יודע לשחק את המשחק. הבחירה שלו ב"Where Were You (When The World Stop Turning)" של אלן ג'קסון, שיר שנכתב אחרי מאורעות ה-11 בספטמבר, בשבוע שאחרי חגיגות חיסול בן לאדן, היא תרגיל יחסי ציבור שלא יבייש אף מנהיג מדינה. הסחת דעת נפלאה מהעובדה שהוא לא טוב מספיק כדי לזכות, ובחירה שעוד עלולה לגרום לו לזכות. מבוא לפוליטיקה.

השיר השני שבחר, "Young Blood" היה מפגן חוסר נעימות של קומדיה על גבול הקריקטורה וגובה בביקורות מהללות על הופעה מבריקה והומור נפלא. לעזאזל, איך מבקרים מישהו ששר לפני דקה על 11 בספטמבר? ילד חכם...

לורן אליינה

בהמשך לאותו קו של סחיטת קולות רגשית שסקוטי בחר בו, לורן ביצעה את "Anyway" של מרטינה מקברייד (שיר שמבוסס לא פחות, על שיר שאמא תרזה אהבה, כך אומרים) בעקבות התקפת ההוריקן על עיר מוצאה, כמעין לקח שלא משנה כמה כאב יש בחיים, אסור לוותר. לזכותה יאמר שהביצוע הזה אכן היה בין הביצועים הכי טובים שלה בתחרות. קצת פחות לזכותה יאמר שבכל יום היא הופכת לקלישאת קאנטרי גדולה יותר עם שיער נפוח וצבעוני, תלבושות נוצצות וחוסר טעם כללי שרק מוציא את החשק. (לביצוע)

ההתחסדות שלה מול ליידי גאגא באשר למילה "Evil" בשיר השני, "Trouble", כשלורן פחדה לשיר את השורה

שקוראת לה מרושעת שמא אמריקה תאמין לה בטעות, היתה מפגן שקוף של ניצול הקהל התמים שהולך אחריה. לורן מחשבת דרכה בדרך של ריצוי הקהל הזה וזו כבר לא נקודת פתיחה טובה כמוזיקאית. מה גם שהיא זייפה את הסוף בצורה כמעט בלתי נסלחת.

שלוש תהיות:

1. אם סיימון קאוול היה השופט המרושע אבל הצודק, רנדי היה אמש מרושע בלבד. להצהיר שבסיבוב הראשון יש תיקו בין ג'יימס, לורן וסקוטי ובזאת להכריז שהיילי היא היחידה שהיתה גרועה, זה הרבה יותר מרושע מלבחור אחד שהיה טוב.

2. מתישהו לג'ניפר לופז תיגמר ההזדמנות להחליף את הביקורת שלה בעצה ידידותית לעתיד. זאת אומרת, האם גם בגמר היא תבקר ביצוע בעצה לכיוון הביצוע הבא? עצה היא לא ביקורת. במיוחד כשהיא עצה רעה.

3. לראשונה בתולדות התכנית, כשסטיבן טיילר אמר להיילי שג'ניפר ורנדי טועים, היתה משמעות לדבריו. למרבה הצער זה לא כי הוא אמר משהו חכם או שונה. זה פשוט כי ליד הבורות של רנדי וג'ניפר, סטיבן זהר כגאון.