נתיב הבושה • על "מוסר השילומים - סוף המסע"

סדרת הסרטים המרתקת של "מוסר השילומים" הפכה את אורלי וילנאי וגיא מרוז לא רק למלאכים השומרים של ניצולי השואה אלא גם - והפעם באופן רשמי - לעיתונאים החברתיים עם המצפון הגדול ביותר, הלב הרחב ביותר והמסירות המרשימה ביותר לעבודתם בישראל. את אשר חשפו בפנינו במהלך ארבע השנים האחרונות קשה לשכוח, וההשפעה של עבודתם העיתונאית והדוקומנטרית על המציאות העגומה של ניצולי השואה החיים כיום בארץ, היא בעלת ערך שאין להתכחש לו - הם באמת הצליחו להזיז דברים. אבל אורלי וגיא לא לוקים לרגע  בשיגעון גדלות, לא עוצרים כדי לטפוח לעצמם על הכתף ולא מרפים ממה שהפך להיות כבר סוג של פרויקט חיים עבורם. בסרט "מוסר השילומים - סוף המסע" ששודר אמש הם חוזרים ועושים בדק בית ומגלים שמרוב כוונות טובות לא רואים את היער - וגם לא את הכסף.

חלק מהחשיפות בסרט האחרון במסעם היו יותר מרתיחות מאשר מטרידות בעיקר משום שלא מדובר ברצון למנוע מהניצולים את אשר מגיע להם או בזדון של אדם זה או אחר. מה שחושפים וילנאי ומרוז בסרט הוא בעיקר כאוס אדיר ומביך בגופים, בעמותות ובצינורות שאמורים לטפל בניצולי השואה המזדקנים על הצד הטוב ביותר ולמעשה מעבירים אותם גיהינום ביורוקרטי משפיל בו הם נאלצים להוכיח שסבלם היה רב יותר משל ניצול X או Y ולעמוד בקריטריונים שרירותיים ואבסורדיים שנקבעו במה שנראה כמו רנדומליות של רגע, אך מסרבים בתוקף לא ברור להתגמש אפילו במעט.

עדיין רחוקים מסוף המסע

בוקה ומבולקה, ולמישהו אכפת? ניצולה ענייה וערירית שמבלה את ימיה ולילותיה בבדידות מזהרת ואינה מסוגלת אפילו לממן טיפול לשיניים שאין לה, מגלה שבחשבון בנק ישן מחכה לה סכום של שש ספרות מרנטות שנכנסו במשך 13 שנים מוועדת התביעות שמעולם לא יידעה אותה בנושא, ניצולים יוצאי קווקז המבקשים הכרה זוכים להבטחות סרק מביכות משר האוצר רק כדי לחוות התעלמות והשפלה לאחר מכן, ניצולה טוניסאית שהייתה בת 5 בזמן הכיבוש הנאצי בארצה לא רואה שקל משום שהייתה צריכה להיות בת 6 אז כדי לעמוד בקריטריונים. זהו רק קצה הקרחון לכמה דוגמאות מגוחכות, נלעגות כמעט, שוילנאי ומרוז דוחפים לנו לפנים בכל הכוח. אז קמה ועדת חקירה ממשלתית, אז הוזרמו עוד כספים לעמותות השונות, אז מה? השורה התחתונה והמעוררת רחמים של הסרט אמש היתה שבמדינת ישראל בשנת 2011 אין רשימה מסודרת אחת, מקיפה ומלאה של כל ניצולי השואה החיים בארץ. כל גוף מחזיק רשימות אחרות, רובן חלקיות, וכמו ילד שמתקמצן על הצעצועים שלו, לא רואה לנכון לחלוק את מה שיש ברשותו עם הגופים האחרים, במחשבה שאולי יוכל איחוד הרשימות לשרת את המטרה הנעלה לשמה כולם בעצם נמצאים שם.

יש משהו מרגיז בלראות איך מצלמות טלוויזיה ושני עיתונאים דעתניים מצליחים פתאום לחולל שינוי בתפיסה. כך, כמו רעם ביום בהיר, הבינו כל הנוגעים בדבר שהגיע הזמן להירתם למשימה יחדיו. וילנאי ומרוז אינם פתאים, הם יודעים שהבטחות מול המצלמה הן החומר ממנו עשויה טלוויזיה טובה אך לא בהכרח החומר ממנו נבנה שינוי אמיתי. "סוף המסע", כפי שנקרא הסרט, הוא שם אירוני למדי בעיקר משום שיש עוד המון מלחמות להילחם והמון הבטחות שנזרקו לאוויר העולם ויש לדאוג שיקוימו. אין לדעת אם הצמד הלוחמני אמר את המילה האחרונה בנושא, וקשה להאמין שיצליחו להניח למשהו שכה קרוב לליבם, גם אם לא יעשו זאת בנוכחות המצלמות. אבל האנשים שביקרו, העדויות ששמעו ולוח השנה שהימים בו נוקפים, באים ונעלמים, מזכירים לנו שהמסע האמיתי הוא לא של אורלי וגיא, אלא של מושאי התיעוד שלהם, שעברו כבר כל כך הרבה בחייהם ועבורם, כמה עצוב, המסע לעבר שיוויון וכבוד עוד רחוק מלהגיע לסופו.

"מוסר השילומים - סוף המסע", ערוץ 2, ראשון 1.5