תנו לפואד לנצח • ביקורת על הסרט "יחסינו לאן" של טלי בן-עובדיה אודות פייסבוק

רגע לפני שידור הסרט "יחסינו לאן" של טלי בן עובדיה על הרשת החברתית, הופך מינימום בנימין בן-אליעזר למקסימום פואד מול אילנה דיין. "כן, דמעה היתה לי השבוע", מודה בן-אליעזר, "כשפתאום אתה הולך בדרך למסיבת העיתונאים, באים אליך כל מיני אזרחים ונישקו לך את הידיים. זה קשה לי". ודיין, מרככת או מקשה, תלוי בצד של הדמעה שתתעקש לבוא: "אבל זה ריגש אותך". בן-אליעזר מנסה לעצור את הגוש שמתחיל בסרעפת ונגמר בגרון, אבל פואד נלחם בו. הדמעות כובשות את העיניים, הידיים מתמגנטות לפנים, והפואד שבך מנצח את בן-אליעזר. "מה זה עשה לך? מעניין שזה כל כך ריגש אותך, כבר זכית לאהבה של אנשים", אומרת אילנה או שזו בעצם דיין ואולי בכלל פרופיל הכלאתי בין שתיהן, דיאנה. פואד, בכוחותיו האחרונים של בן-אליעזר, מקריב תנועת ביטול, כובש את המסך וגרונו נחנק: "כן, אבל זה אנשים שאני לא מכיר אותם".

יותר משהסרט של בן-עובדיה עוסק בפייסבוק, הוא סרט שמדבר על האנשים שאתה לא מכיר אותם. כלומר, אתם חברים שלהם בפייסבוק, אבל מכירים פנים מאוד פורמליות שלהם: הם מתויגים בתמונות שבהם הם נראים נהדר, משתמשים במילות החיפוש הכי מדויקות כדי למצוא את המשפט הפילוסופי הנכון ביותר של קאנט שמסוגל לתאר את מצב רוחם, שואלים שירים שאנשים אחרים בעלי טעם מוזיקלי משובח הפקירו על הוול לפני מספיק זמן כדי שלא ייחשדו במיחזור, וגם מכירים את פואד למרות שפואד לא מכיר אותם.

הומלסים שקופאים למוות תחת קרטון

הסרט "יחסינו לאן", ששודר אמש בערוץ 2, היה יכול להסביר את התופעה המדהימה הזו, אנשים שמסוגלים להיות חברים של אנשים שהם לא מכירים, גלובליזציה של אנשים שדומים לך בטעם, סגנון חיים, עולם אסוציאציות ועוד דברים שמקיימים מערכות יחסים שאינן וירטואליות אלא ממשיות. אבל במקום להעמיק בנושא, יוצרת הסרט בחרה בכמה אנשים שיש להם הרבה חברים ומשקיעים שעות על גבי שעות באמירות ריקות, לייקים אוטומטיים ואג'נדה של סוללת אצבע. היא לא מבאסת, לא מציבה להם מראה מול העיניים, לא מפקפקת במודעות המקרטעת. וכך, המורה לנהיגה בטוחה שהיא שנונה למרות שהסטטוס היחיד שרואים ממנה בסרט מתחיל במילים "יש לי קרייבינג למשהו טעים", הפרסומאי חושב שהוא לא מכור רק בגלל שהוא - כמה אינפנטילי - "אוהב משהו טוב", העיתונאי בטוח שהוא נודיסט, הבחורה שמאחורי אלוהימ בטוחה שהיא אדירה, ועוד תפיסות מציאות מעוותות שנמצאות בקרב רוב גיבורי הסרט.

במקום לקחת את הנושא ולבחון את ההשפעה המיידית והעתידית של עולם נטול מגע, חסר קשר עין, שמתחבא מאחורי מסך, בחרה בן-עובדיה להיות דמגוגית, במיוחד כשהיא משתמשת בחוסר רגישות ואחריות באבא שאיבד את בנו בתאונת דרכים בגלל שלא עקב אחרי הסטטוסים של בנו, בבחורה שאיבדה את היכולת להתמודד מול חברות הביטוח בגלל חשיפת התמונות שלה, בפדופיל שמחלק סוכריות וירטואליות לכל הילדים ברשת החברתית במקום בגן הציבורי. היא בוחרת להכניס לסרט סיפורים אנטי-פייסבוקים שיכולים לשמש במקרה הטוב כעדויות של תוכניות אקטואליה של אחר הצהרים, מחליטה להבליט את ההיסטריה הפוטנציאלית, מעדיפה לגעת בחומרים הצהובים והנפיצים, מה שגורם לסרט שלה להיות מבולגן, שטחי, כזה שמסתפק בלהיות תמרור אזהרה ולא באמת בוחן לאן יחסינו הולכים.

עיתונאית בקליבר של בן-עובדיה לא יכולה ליצור סרט בלי לתאר את הדברים הטובים בפייסבוק, בלי להקשות במעט על המרואיינים שלה, בלי להראות משהו מעבר למעמד צד אחד, בלי לשרטט תמונת מצב משוערת של העולם הווירטואלי בעוד עשור או שניים. הפייסבוק בראש שלה משחית ורע ברובו, כאילו ברחוב האמיתי נמצאים רק הומלסים שקופאים למוות תחת קופסת קרטון, ולא זוגות שהולכים יד ביד, אמא שנושאת ברחמה את עתידה ואנשים שלוחצים לפואד את היד. ופתאום פואד מגרד בעורפו ומבעד לדמעות עושה Poke מחודש לבן-אליעזר, שצץ בממלכתיות פייס בוקית וחותם את הסאגה במשפט שמזכיר איפה כולנו נמצאים: "אוקיי, סחטת ממני דמעה, מה עוד?". מה עוד? אנשים. אנשים ועוד קצת אנשים, פחות המפלצת שבן-עובדיה ניסתה ליצור.

התוכנית "עובדה" עם אילנה דיין והסרט "יחסינו לאן" של טלי בן-עובדיה שודרו ביום חמישי בערוץ 2