נופלת וקם • מה גילתה לנו "המקור" על ענת קם?

אם יש רגע באמת לא קל לצפיה בסרט התיעודי על ענת קם, ששודר אתמול בערב בתוכנית התחקירים "המקור" בערוץ 10, זה הרגע בו קם מקבלת טלפון מאמא שלה, שמדווחת לה בבהלה לא קטנה על כתובות הנאצה שרוססו בכניסה לביתם. "הם כתבו "ענת קם - גיס חמישי" וגם "קם בוגדים, קם זונות", מספרת האם, וקם עונה לה, בקול רווי במצוקה את התשובה המוזרה מעט - "אבל אמא, לא אני שלחתי אותם". רגע שחושף את האימה של אנשים שמנהלים חיים רגילים כשהם מבינים שנסחפו מבלי להתכוון לתוך משהו גדול מהם ומסוכן באמת, שמגלים פתאום שמה שנראה להם קודם לכן כלא יותר ממעשה טפשי של פזיזות יכול להפוך את החיים לסיוט מתמשך.

הסרט מורכב מקטעי וידאו ביתי בהם קם צילמה את עצמה במהלך מעצר הבית בו היא נתונה מאז החלה פרשת המסמכים הצבאיים שהדליפה לעיתונאי "הארץ" אורי בלאו, בהם היא נראית רוב הזמן בחברת קרובי משפחה, חברים ואורחים, לצד חומרי ארכיון, קטעי פרשנות של רביב דרוקר ועופר שלח, וראיונות שדרוקר ערך עם קם, הוריה ודמויות נוספות שקשורות בפרשה. מכיוון שמדובר בסיפור עיתונאי שכבר נטחן עד דק, החלקים המעניינים והמחדשים הם בעיקר אלה של התיעוד העצמי, המעבר מההתרגשות הקצת ילדותית של קם למראה החיקוי שלה ב"ארץ נהדרת" והרוגז על ההשוואות לטלי פחימה להתמודדות עם מועקת היום יום של החיים במעצר בית - השותף לדירה שעוזב ואין מי שיסכים להחליף אותו, הקושי למצוא עבודה, השהיה הכמעט מתמדת בחלל הסגור, ההתמכרות למעקב אחרי פרסומים בתקשורת.

החיפוש אחר המניע הקדוש

אחת השאלות עליהן מנסים לענות דרוקר והדס ריבק, שותפתו לעשיית הסרט, היא מה היה המניע המרכזי למעשה של קם - אידאולוגיה פוליטית? נקמה במפקדים שלה, שלא העריכו אותה מספיק? תאוות אקשן ופרסום? את האפשרות הרביעית, זו שעמדה לנגד עיני מרססי הגרפיטי וכותבי הטוקבקים הזועמים - שקם תכננה לפגוע בבטחון המדינה - הם מקפידים להשאיר בחוץ, כשבסופו של דבר ענת מצטיירת, למרות דברים שהיא אומרת נגד הכיבוש ובעד מחשבות על פניה לבית הדין בהאג, פחות כלוחמת חופש שמאלנית נחושה שיודעת מה היא עושה ויותר כבחורה קלת דעת, שביצעה שרשרת אומללה של טעויות מתוך כוונות טובות ובלי להפעיל מספיק שיקול דעת, ומצאה את עצמה לגמרי בטעות בנעליים של אוייבת העם ומרגלת מסוכנת. האמירה שחוזרת שוב ושוב היא "הייתי מטומטמת" ונראה שקם, בחורה לא מטומטמת בעליל, מתקשה להסביר לעצמה בדיעבד, לפחות מול המצלמה, את המעשים שעשתה.

כדי להבין טוב יותר את מה שיש בסרט, ובעיקר את מה שאין בו, כדאי לקחת בחשבון גם את המניעים לשידור דווקא עכשיו, רגע אחרי הראיון הנרחב עם קם שפורסם בסוף השבוע ב"ידיעות אחרונות". המניעים של דרוקר וריבק ברורים - מדובר בסיפור עיתונאי מצוין - אבל את אלה של ענת קם עדיף אולי להבהיר: מאחר ופסק הדין כבר ניתן (במסגרת עסקת טיעון), והפרקליטות הודיעה כי בכוונתה לדרוש תקופת מאסר ממושכת (העונש המקסימלי על עבירת ה"ריגול החמור" שבה הורשעה קם הוא 15 שנים בכלא), סביר להניח שקם והאנשים שסביבה מעוניינים לדאוג לאווירה ציבורית שתעודד את השופטים להקל בעונשה כמה שיותר. קם היא זו שבחרה, על פי יוצרי הסרט, מה לצלם ומה מתוך החומרים שצילמה להעביר להם, כך שאם היו רגעים שפחות משרתים את המטרה הזו, כנראה שהם נשארו בחוץ.

למרות שיוצרי הסרט לא מפחדים להטיל ספק, לשאול את השאלות הקשות ולחשוף את הסתירות שקיימות לעתים בגרסה של קם, תחושת הקרבה האינטימית שצילומי הוידאו הביתי יוצרים וההרגשה שמדובר בסך הכל בבחורה די רגילה, שיכולה אולי להיות האחות הקטנה והמבולבלת של כל אחד מאתנו, פועלים לטובתה. מכיוון שמלים כמו "כיבוש" או "בית הדין בהאג" הפכו להיות בתקופה האחרונה סדין אדום ליותר ויותר ישראלים לא בטוח שהתחושה הזו תהיה משותפת לכלל הצופים - אבל אותי הצפיה בה השאירה בעיקר עם אמפתיה, וכמו שנהג המונית שלקח אותה לסיבוב הראשון מחוץ לבית אמר, בסוף הסרט אתה אולי לא לגמרי יודע מי היא באמת ענת קם, אבל אתה מקווה בשבילה שלסיפור שלה יהיה סוף טוב.

 
יומני הוידאו של ענת קם, "המקור",  רביעי ב-21:00  בערוץ 10

>>> לצפיה בסרט