הכי 1987 • מה קורה ב"אמריקן איידול"?

הגיע השלב הזה באמריקן איידול בו מבצעים המתמודדים שירים שיצאו או הוקלטו בשנה בה הם נולדו. האתגר הגדול במשימה הזאת, הוא להצליח להפוך את הביצוע להופעה עדכנית שתוכל להישמע כמו סינגל פוטנציאלי לרדיו. ג'ימי אייבין מאינטרסקופ, ביחד עם צוות המפיקים שלו, היה אמון על העיבוד העדכני, אבל בסופו של דבר, הדרך בה מבצעים המתמודדים את השירים, והבחירות שלהם בעיקר, הם מה שמכריעים את האתגר הזה. מקלה על הכל העובדה שהשנה מדובר במתחרים צעירים למדי, אבל דווקא עבור כמה מהמתמודדים הצעירים, הרטרו המוזיקלי לשנות ה-90 שחווה התעשייה בימים אלו, לא כל כך עבד.

נעימה אדדפו – "What's Love Got To Do With it" של טינה טרנר (1985)

אחרי ביצוע עדכני אך מתנשף לריהאנה בשבוע שעבר, נעימה פנתה למחוזות האלילה טרנר. ראוי לציין שאחת בלבד, מלינדה דוליטל שמה, הצליחה להתמודד כראוי עם הבחירה בדיוה המיושנת. אבל הבעיה של נעימה לא היתה עדכניות. היא זייפה עד כדי כך שאפילו ג'ניפר לופז המנומסת טרחה לציין את זה בפניה וכשההילה של הביצוע הקודם התפוגגה, מתברר שלנעימה יש גוון קול לא כל כך יפה. ועדיין, העכשוויות שלה, הסטייל והסוואג הכולל הופכים אותה לראויה להישאר עוד שבוע. הביצוע

 

 

פול מקדונלד - "I Guess That's Why They Call It The Blues" של אלטון ג'ון (1982)

 

אם עוד לא התאהבתם בפול, אז למה לא עכשיו, כשהוא מבצע שיר אייקוני כל כך של אלטון ג'ון וגורם לו להישמע כמו שיר מקורי שהוא כתב. הקול שלו מרהיב, המוזרות שלו על הבמה שובה את העין, וגם כשהוא מפספס תווים, לא באמת אכפת.

 

ת'יה מגיה – "Colors Of The Wind" של ונסה וויליאמס (1995)

מכל השירים שיצאו ב-95 מגיה בחרה דווקא את ונסה וויליאמס ועוד התלוננה שלא היה מבחר. זה מוזר, כי TLC בדיוק יצאו עם אלבום מבריק, לסיל היה את "Kiss By A Rose" ולמדונה יצא פסקול הסרט "אוויטה" שכולל כמה שירים לא רעים בכלל. לעזאזל, אפילו אייס אוף בייס עם "The Sign" היתה יכולה להיות בחירה טובה יותר. התוצאה, פה אחד, היתה משמימה. הביצוע

 

 

ג'יימס דרבין - "I'll Be There For You" של בון ג'ובי (1989)

 

בניגוד לת'יה, ג'יימס דרבין בחר שיר נפלא וכל כך נכון לקול שלו. סטיבן טיילר עף לשמים וביקש יפה שלא יהפוך לפופי מדי. בון ג'ובי הם רוק, אבל הכי פופ שיש (וגם אירוסמית' אם כבר אנחנו מדברים), וסטיבן לא יודע על מה הוא מדבר. ג'יימס צריך לעשות רוק פופי בדיוק כמו של בון ג'ובי בשביל למכור תקליטים והרבה, והוא עושה את זה נפלא. הביצוע

 

 

היילי ריינהארט - "I'm Your Baby Tonight" של וויטני יוסטון (1990)

גם אם השופטים לא בעדה, אני מחבבת את היילי יותר ויותר בכל שבוע שעובר. היא נתנה ביצוע שחור ומחוספס עם גוון ג'אזי נהדר. היא הדוגמא לאיך שהדור הבא של חקייניות איימי וויינהאוס ואדל צריכות להישמע ואין סיבה שג'ניפר לופז תדע את זה - לה עדיין יש קונספט של לות'ר ונדרוס בראש.

 

סטפאנו לנגונה – "If You Don't Know Be By Now" של סימפלי רד (1989)

סטפאנו נתן ביצוע מדויק לשיר שלא היה קל להפוך לעדכני. הוא יושב על משבצת האר אנ' בי המודרני ועושה את זה אחלה. לא כוס התה שלי, אבל אמריקה מתה על אשר ואר. קלי, אז היא תמות גם על סטפאנו. הביצוע

 

 

פיה טוסקנו - "Where Do Broken Hearts Go" של וויטני יוסטון (1988)

 

פיה היא דיווה. היא נהדרת בתור אחת והיא שרה בלדות כמו אלילה. השופטים ביקשו ממנה קצב, והיא סיפקה את הסחורה, אבל דווקא כאן המפיקים לבית אינטרסקופ הרסו לה את העיבוד עם הפקה אנמית למדי. גם האוברול לא החמיא לה, אבל זה משהו שרק סיימון היה אומר. אח...סיימון... (הביצוע)

 

 

סקוטי מקרירי - "Can I Trust You With My Heart" - טראוויס טריט (1993)

 

לאוזן הישראלית מקרירי הוא עוף זר. האהבה שלו לקאנטרי היא אדירה והוא עושה כבוד לז'אנר הישן והטוב, אבל צודקים השופטים בכך שהם מבקשים ממנו להסתגל לקאנטרי המודרני. אחרת אנשים פשוט יקנו את האלבום של טריט במקום את שלו.

 

הלכה הביתה: קארן רודריגז – "Love Will Lead You Back" של טיילור דיין (1989)

עד עכשיו לא הצלחתי לחבב את קארן יותר מדי. המעבר לספרדית בכל שיר הוא הגיוני לשורשיה, אבל מרגיש כמו הופעה מלפני 10 שנים, ולמרות השיפור מהשבו שעבר, אמריקה בחרה לשלוח אותה הביתה. השופטים ויתרו על האופציה להציל אותה והתחרות רק הופכת חזקה יותר בשלב הזה. הביצוע

 

 

קייסי אברמס - "Smells Like Teen Spirit" של נירוונה (1991)

 

מי שמעז לקחת על עצמו את המשימה לרצוח את קורט קוביין אחרי שכבר התאבד, לוקח על עצמו גם סקילה אפשרית. אברמס לא רצח את השיר האלמותי של נירוונה על הבמה. הוא אפילו נתן ביצוע ראוי. אבל לעשות נירוונה עם רעש וצעקות זו לא חוכמה. תמיד חלמתי שמישהו ייקח את השיר הזה ויעניק לו מלודיה שקטה עם קול רך על בימת איידול. קייסי לא עשה את זה, אבל עדיין הוכיח שהוא עשר רמות מעל כולם בכל הנוגע להפיכתו למוזיקאי מסחרי שטוב גם לקהל וגם למבקרים. הביצוע

 

 

לורן אליינה - "I'm The Only One" של מליסה את'רידג'ס (1994)

 

לורן עלתה לבמה עם שפעת וניכר שהיא מסוממת מכדורים מהסוג הטוב, אבל מה שהיא לא לקחה, עשה לה נהדר לביצוע והשופטים הסכימו פה אחד. הקאנטרי שלה ניתן לבליעה על ידי חובבי הפופ והיא לקחה על עצמה אתגר ווקאלי שחשף סופסוף שהיא זמרת ממש טובה. הביצוע

 

 

ג'ייקוב לאסק - "Alone" של הארט (1987)

 

בדרך כלל זה שיר ששמור לזמרות חיוורות לבושות שחור על בימת איידול, רצוי גם עם איזה קעקוע, אבל ג'ייקוב ערבב שני דברים שלא הולכים ביחד - רוק וכנסייה. הוא הפגין יכולת ווקאלית מרשימה, אבל עקר את הלב של הארט. לשמוע את "Alone" עם סלסולי גוספל זה לא טוב לבריאות. כשזמר גוספל רוצה לעשות רוק, הוא חייב ללכת על הרוק אנ' רול הישן והטוב, אחרת זה פשוט צורם. וזה צרם.

 

שלוש תהיות:

1. רנדי חייב להפסיק להעיד על עצמו שהוא מוזיקאי, מפיק ועבד עם כולם. ליד סיימון זה סתם הביך. ליד ג'ניפר וסטיבן טיילר זה כבר פשוט פתטי.

 

2. רנדי גם חייב לשמור את הזכות לומר ש"באת לכאן כדי לנצח" רק פעם אחת בתכנית. לנופף עם האצבע ולהכריז שהנה הזוכה הבא על ארבעה מתמודדים לפחות, זה קצת בעייתי...

 

3. ולבסוף, רנדי חייב להתחיל להיות הרבה יותר רע. עם ג'ניפר וסטיבן שמתים על כולם, אמריקן איידול היא כבר לא תכנית שכיף לראות בה את חלק השיפוט. המתמודדים חזקים, אבל מישהו צריך להרים גבה ולומר: זה היה מזעזע. בשביל הכיף.