יום הטפשה • איך חזר השוביניזם למסך הקטן?

מי שהציץ בלוח השידורים של הטלוויזיה האמריקנית עוד היה יכול לחשוב ש"יום האישה הבינלאומי" הוא בדיחה לא מוצלחת של צ'רלי שין וסילביו ברקלסקוני. הקשר בין "טלוויזיה" ו"פמיניזם" בימים אלו הפך רופף כל כך, שספק אם תצליחו למצוא אותו גם אם תשלחו שיירת חיפוש של ה-FBI היישר לאולפני ההפקות בברבנק, קליפורניה. כמעט כל סדרה/תוכנית מצליחה שהגיעה למסכינו בשנים האחרונות נגועה בשוביניזם מהסוג הישן והרע: נשים כנועות, אשר תלויות באופן אבסולוטי בגבר שלידן ומצדיקות את נוכחותן על המסך בעיקר בעזרת כמויות מייק-אפ ובגדי מעצבים שהיו יכולים לתחזק את אירועי האירוויזיון של העשור הקרוב.

הצצה מתחת לחצאית

ניקח, כדוגמה, את סדרת המופת "מד מן", שאומנם מתעדת משרד פרסום ניו-יורקי של שנות השישים, אבל מציגה שוביניזם חריף בהרבה מזה שהשתולל כנראה בעיר באותה התקופה. כשגיבור הסדרה, דון דרייפר, לא מחליף מאהבות בקצב בו נינט טייב מחליפה תספורות, חבריו ל"סטרלינג קופר" מציצים לעובדות המשרד מתחת לחצאית. הדמות הנשית החזקה היחידה ב"מאד מן", למעשה, היא פגי אולסן. היא הופכת לכזאת רק כאשר היא מקבלת עצה מהאלפא מייל של המשרד, דון, שמייעץ לה להיפטר מהתינוק אותו ילדה מחוץ לנישואים ולהתמקד בקריירה. זה גם הופך אותה לדמות הכי פחות מוסרית בסדרה. שאר הנשים, הכוללות מזכירות, קלדניות, בטי דרייפר וג'ואן, הן נטולות קריירה, קול וערכיות. העלילה שלהן מונעת אך ורק על ידי גברים. אילולא הם, הן ודאי היו יושבות במטבח, מעשנות את עצמן לדעת ורודות בילדיהן עד עצם היום הזה.

גם ב"אימפריית הפשע", או "בורדווק אמפייר" בשם המקורי החביב עלינו יותר, מוצגות הנשים בצורה שלפני עשור היתה כנראה נפסלת על הסף בידי משטרת הפוליטיקלי קורקט. במקרה הזה קשה להאשים את היוצרים בשוביניזם מכוון, ונראה שמדובר בנסיון כן להציג שחזור הסטורי מדויק ככל האפשר של שנות ה-20 באטלנטיק סיטי - אבל מרבית הדמויות הנשיות, למרות שחלקן מנצלות את כוחן כדי להשיג מהגברים בסדרה מה שהן רוצות וגם נלחמות על קבלת זכות הצבעה, עדיין נעות בעיקר על הציר שבין פילגשים שמקוששות תמיכה כספית בתמורה לטובות הנאה מיניות מנכבדי העיר לבין כאלה שמוצאות את פרנסתן בבורדל השכונתי. בנות המזל זוכות לשמש כקישוט מהודר לגברים במסיבות קוקטייל, ואלה שפחות גומרות כקורבנות של רצח, אונס והתעללות.

דרוש גווידו כוסון עם הכנסה גבוהה

ומנשים מטופחות וריקניות בסדרות דרמה תקופתיות לזמנים מודרנים יותר: סדרות הריאליטי המובילות בעולם מפוצצות לאחרונה באלמנטים שוביניסטיים. "הישרדות" אולי הולכת כאן חזק, ופרידה, האלפא-שימייל של בית "האח" אוספת קולות שספק אם ביבי יקבל בבחירות הבאות, אבל האמריקנים כרגע משתגעים רק על "ג'רזי שור". תוכנית הריאליטי, שמלא בבחורות כתומות עור, עם תוספות שיער זולות שמקורן כנראה בין הסדינים של גואל רצון, מקדמת רעיון אחד בלבד: בחורה כוסית רוצה לפגוש בחור כוסון, רצוי אחד עם עבודה מכניסה (חוקית: לא חובה) שימקם אותה בוילה גרנדיוזית ונובו-רישית בחוף המזרחי של אמריקה ויממן לה אורח חיים שכולו שופינג, ביקורי מספרות ורכילויות עם חברות.

ואם כבר עקרות בית: אחרי הסטינט המוצלח ודיוויד לינצ'י של "עקרות בית נואשות", הסדרה, הגיעה גרסת הריאליטי שסחפה את כל אמריקה לעזאזל. "עקרות הבית של ניו ג'רזי"/"אורנג' קאונטי"/ שקר כלשהו מתעדות נשים מובטלות ועשירות, שכל חייהן סובבים סביב הבעלים שלהן, הגרושים שלהן והילדים שלהן. הן תלויות, בין אם פיננסית או נפשית, אך ורק באנשים אחרים. וזוהי רק טיפה בביוב השוביניזם שמציף לנו את הטלוויזיה.

היו זמנים במערב

פעם היה כאן אחרת. ממש לא מזמן, בעולם ה"סקס והעיר הגדולה", "30 רוק" (עדיין קיים, אבל בדעיכה), "האוס" (כנ"ל), "רוזאן", "באפי ציידת הערפדים", "מרפי בראון", "אלי מקביל" ועוד רבות וטובות - היו לנו דמויות שהיה שווה להכיר. כן, היו להן בעיות עם גברים. נכון, חלקן לקו במגבלות שוביניסטיות בעליל (קארי ברדשואו לא מצליחה לתפעל מכונית בביקור בלוס אנג'לס, חרף העובדה שרק לפני יומיים התפרסם מחקר של אגודת "אור ירוק" על כך שנשים לא רק שנוהגות הרבה יותר טוב, אלא גם זהיר יותר), אבל היי, לפחות היה. ואולי דווקא בגלל שהיה, הטלוויזיה שלנו עשתה רגרסיה חזרה לעולם פשוט יותר. עולם בו בטי דרייפר מעשנת במטבח חשוך, סנוקי מ"ג'רזי שור" מתנודדת על עקבי 14 סנטימטר לאורך טיילת וצורחת "אני צריכה איטלקי חטוב!" ואיזו עקרת בית נואשת רבה עם הספר שלה על קצוות לא ישרים.

אז שיהיה לכולנו יום אישה בינלאומי שמח, ובואו ננסה לבלות אותו שלא מול מסך הטלוויזיה - כי עם התכנים שמוצגים בפנינו בשנים האחרונות, עדיף כבר להישאר במטבח.

>>> יום האישה הבינלאומי: פרויקט מיוחד