מטורף עליהם. כדוקומנטריסט • לואי ת'רו מבקר בהתנחלויות
לואי ת'רו הגיע לגדה המערבית ומזרח ירושלים בחיפוש אחר הגרסה הישראלית ללוקוז האמריקנים, אבל גילה שהמתנחלים הם בסך הכל אנשים די לבביים עם דעה פוליטית לא מתפשרת, ובדרך פספס את הסיפור האמיתי
לואי ת'רו הוא מגיש טלוויזיה ודוקומנטריסט בריטי, שמתמחה במי שהאדם הממוצע עשוי לכנות מטורללים. בפינה שלו בסדרה TV Nation של מייקל מור ובתוכנית Weird Weekends ששודרה בסוף העשור הקודם ב-BBC, הוא ניסה לחדור לעולמן של קבוצות פוליטיות וחברתיות חריגות כמו הגרסה העכשווית של הקו קלוקס קלאן, חובבי עב"מים, הישרדותניים ושחורים לאומנים, ועכשיו הוא ניסה לקחת את הקונספט אל סמטאות מזרח ירושלים.
בסוף השבוע האחרון שודר בבריטניה המיזם האחרון של ת'רו: סרט תיעודי שנעשה עבור ה-BBC (אפשר לצפות בו במלואו ביוטיוב) על מה שאמור להיות האגף הקיצוני של תנועת ההתנחלות, במהלכו הצטרף ת'רו לסיור ביישוב היהודי בחברון, ביקר נערי גבעות ומשפחות שבחרו לגור במתחמים מאובטחים בלב סילוואן והתלווה לדניאל לוריא, מנהל עמותת "עטרת כהנים" שעוסקת בקניית בתים במזרח ירושלים ואכלוסם ביהודים, ולחיילי צה"ל שמתעמתים עם מפגינים פלסטינים בכפרי הגדה.
ג'נטלמן בריטי בארץ הברברים
הדבר הראשון שבולט בסרט הוא הנסיון לשמור על איזון וריחוק, ולא להזדהות יותר מדי עם האג'נדה של אף צד בשדה המוקשים הזה של סוגיות שנויות במחלוקת: מכשול ההפרדה בבילעין מכונה "גדר הבטחון" כפי שקוראת לו ישראל ולא "חומת האפרטהייד" כפי שנהוג להתייחס אליו בצד השמאלי של אירופה; מצד שני, ת'רו מקפיד להזכיר בכל הזדמנות שההתנחלויות וסיפוח מזרח ירושלים מנוגדים לחוק הבינלאומי, וקובע בשיחה עם חייל בחברון שהמציאות הפוליטית במקום לא עונה להגדרה של דמוקרטיה. ת'רו מדבר עם ישראלים ופלסטינים, חיילים ומפגינים, ונראה רוב הזמן כבריטי מאופק שמתקשה להבין למה הברברים המזרח תיכוניים האלה לא מצליחים להסתדר אלה עם אלה, ולהפסיק להשליך עליו אבנים ורימוני גז מדמיע.
בשיטה החביבה עליו, של הולכת המרואיין לפינות הפחות נוחות שלו באמצעות שאלות לקוניות לכאורה, ת'רו מנסה להסיר את המסכה מפניהם של המתנחלים ולחשוף את מה שלהנחתו הוא טבעם הקיצוני. מדי פעם זה עובד כמתוכנן, כמו ברגע בו מסרב מתנחל לדבר על פעולות "תג מחיר" על רקע צמחיה שהבעירו כמה נערי גבעות עצבניים, או כשיינן מקומי מנסה להסביר למה אסור למתנדבים הנוצרים שלו לחצות את סף הייקב - אבל רוב הזמן התוצאה הפוכה: לאורך הסרט, התדמית של דתיים פנאטים שמתעקשים ליצור פרובוקציה בלב כפר ערבי או לגדל עזים במאחז לא חוקי מפנה את מקומה לשורה של דמויות אנושיות ונעימות, בעלות השקפה פוליטית לא מתפשרת אבל עקבית, שלא מבינים למה נוכחותם צריכה להפריע למישהו. המתנחלים לא מנסים להסתיר את דעתם על הערבים וזכויותיהם, ומודים בגלוי בכך שישנם מעשי אלימות גם מהצד היהודי, אבל בשורה התחתונה העטיפה הרכה מנצחת את התוכן הקשה, והמראיין והצופים יוצאים מהסרט עם יותר סימפטיה כלפיהם מאשר לפניו.
הפלסטינים שמופיעים בסרט, לעומת זאת, יוצאים רע רוב הזמן: הם השכנים הזועמים שצועקים מסרים לא ברורים בערבית, זורקים אבנים על הרכבים הממוגנים של המתנחלים, משאירים ערמות זבל בפתח בית מיושב ביהודים בסילוואן, ומתגרים בחיילים בהפגנות בבילעין ובנבי סלאח. הם מתקשים להסביר מה בעצם פסול במה שהמתנחלים עושים, או לנמק היטב את הכעס שלהם, ומכיוון שת'רו מתקשה להביא את חומר הרקע הפוליטי שהיה עשוי לפצות על החסר, בסופו של דבר הם קצת נכנסים, בהיפוך תפקידים לא מתוכנן, למשבצת התמהוני המפוקפק שת'רו התכוון למקם בו את המתנחלים.
מדברים ממשרד ההסברה
לאותו חלק בציבור הישראלי שחושב על מתנחלים במונחים של ברוך מרזל, כצל'ה ורוחחחל מ"ארץ נהדרת", "The Ultra Zionsts" מציג פנים מציאותיות ונוחות יותר להזדהות של אנשי הגרעין הקשה של המתנחלים, ובזה הוא עושה שירות לא בלתי משמעותי למי שרוצה להבין טוב יותר את המציאות בישראל, וכמובן לתדמית המתנחלים עצמם. כלפי חוץ, לעומת זאת, הוא מגרד את פני השטח היומיומיים בלבד, כשהוא כמעט לא נוגע בסוגיות כמו ההתנחלויות כמכשיר שנועד למנוע את פתרון שתי המדינות, החפירות הארכיאולוגיות הפוליטיות בסילוואן, המחלוקת סביב תוכנית מתחם "גן המלך" בשכונה, שיתוף הפעולה ההדוק, יש שיגידו יתר על המידה, בין עמותות המתנחלים למשטרה, האופן בו גדר ההפרדה בבילעין משמשת לסיפוח שטחים להתנחלות הסמוכה והמנעות הצבא מהזזתה לפי הוראת בג"ץ, חלקם של המתנחלים במעגל האלימות או התמיכה הסמויה והגלויה של ממשלות ישראל בחלקים היותר שנויים במחלוקת של מפעל ההתנחלויות. התוצאה היא סרט שבאופן אירוני היה יכול לשמש כחומר גלם לא רע למשרד ההסברה הישראלי, אבל לא מאוד יועיל למשקיף מהחוץ שמבקש לרדת לחקר הקונפליקט בגדה המערבית ובמזרח ירושלים.