האח הגדול 3 • מדד הדיירים: מפגש המקררים
ליהיא מנסה לנחם את הארוס הרמוס, ומסיימת כמו שמגיע לה: בלי אבירם ובלי עתי. מדד הדיירים
אחרי כמה שבועות שיצרו בנו את הרושם שהצימאון שלנו לדם יסופק כשיכניסו את אבירם בן שושן הזועם לזירה כדי שינגח את המטאדורית שנטשה אותו בלייב בעבור משגלים עם מיצג שרירי אחר (הסלאט דפנטלי דלוקה על לוק של מקררים), קיבל בן שושן הננטש המעוך שלושה ימי חסד ועשרים דקות עם הכלבה שדפקה לו את הצורה - ואנחנו קיבלנו את מה שניבאנו מראש: דרמת קיטש אמריקאית שפרק אחד הוא די והותר עבורה.
הקופרודוקציה הישראלית-אמריקאית הזכירה לנו את הימים היפים של גולן-גלובוס מביימים בארץ הקודש את ברוק שילדס ל"סהרה". רק שבסרט שלנו מדובר בגיבורה עבת בשר עם פה ג'ורה ונפש תגרנית וסכסכנית, ולצדה שני מקררים אנושיים שחושבים שהם רוצים אותה, אבל לא ממש בטוחים.
כמה רוע אפשר לבלוע?
העלילה נפתחת בארוס ההרוס, שבמקום ללקק את הפצעים לבד בחושך מגיע לראות במו עיניו את הגופה של היחסים כדי להאמין. בזמן שהפיאנסה הענק והרגיש מאחל לה רק טוב, צורחת הבימבו האמריקנית ומטנפת את פיה, כשהיא מצמידה לאיש שאהב אותה שש שנים כינויים כמו "גורילה", "ריטארד" ו"סייקוטיק קרייזי".
מי שראה את גרסת הבמאי בערוץ עשרים זכה גם להצהרה טבולה בטונות של רשע ומתובלת ברגשות אשם שבאה בתום שיחת הסיכום עם האקס הנבגד: "תנו לי להכין את ארוחת הערב המשותפת, אני רוצה להכין לו בפעם האחרונה את העוף בתפוחי אדמה שלי". בדיוק כמו הצלוב והסעודה האחרונה. ואנחנו שואלים: כמה רוע אפשר לבלוע?
אחר כך פגישה דרמטית מספר אחת: האקס-כלה הכבדה מציעה חיבוק של רגשות אשם פלוס משפטים כמו "בכיתי כל היום" ו"מצטערת בּוּשי", וכשמיסטר בּוּשי זוקף מעט קומה מגיעה ההתקפה: everything was a fucking disaster"". לא מדויק, מתקן הפיאנסה ומקריא מכתב אהבה לא רלוונטי בן 50 ימים, ומקנח ב"תלשת לי את הלב, עשית אותי סמרטוט", ומלאי הטישו בבית שלנו החל מתדלדל. הפגישה מסתיימת כשהגיבורה מחבקת את ראשו של המעוך ממילא במעיכה בין שדיה השופעים, פיה מבקש מחילה אך פניה חסרות סבלנות או חמלה. הצופים כמעט ומפהקים, אבל אז מגיעה פגישה דרמטית מספר שתיים.
כרוניקה של סוף ידוע מראש
שני המקררים נפגשים לשיחת ליבון, יש אלמנט של מתח, אפילו ציפייה לגלישה לאלימות - בכל זאת מדובר בשני שרירנים - אבל מדובר פה בבַּאדי בּילדֵרס רגישים: האחד דומע ומבקש מחילה, השני גועה כטלה אבוד שרוצה לשוב אל חיק אמו. בקיצור, מטרוסקסואליזם במיטבו. סוף העלילה ידועה מראש כמו בכל סרט אמריקאי בינוני: הסלאט הבוגדנית נשארת קירחת מכאן ומכאן (גם את זה כבר ניבאנו - נהדר לגלות שהאינטואיציות עדיין עובדות, ואין, אבל אין, שמחה כמו שמחה לאיד).
לכל אלה שיש להם חיים ומפסידים בגין זה את ערוץ עשרים, קבלו בונוס: שיחת הפרידה עם האמריקאית בנֵסְט הייתה האחרונה בשרשרת ההתבכיינויות של עתי לדיירי הבית מאחורי גבה הרחב, כשגולת הכותרת בהן הייתה השיחה מלב (שרירי) אל לב (שופע) בה שטח הלאבר-בוי של האמריקאית את מצבו באוזניה של מיס מדעי המוח והסביר לה שהוא ממש אינו מצליח להבין איך כל הסיפור הזה בכלל קרה לו, ואיך הוא מרגיש שרק היא יכולה להבין אותו על רקע נפשות תאומות ועוד כל מיני בלה בלה בלה, כשכל בעל דעת והבחנה מינימאלית קולט איך הוא בעצם מודיע לה שאו-טו-טו הוא מפנה את ליהיא והוא רק בודק אפשרויות. ככה, רק שלא תגידו שלא ידעתם.
>>> בפרק הקודם של מדד הדיירים: השארית העצבנית