תודה אלכוהול מה שנתת • ביקורת על הסדרה "אימפריית הפשע"
אמנותית, חכמה, עמוקה, ממכרת, ממגנטת, מופתית: "בורדווק אמפייר" של בושמי, וינטר וסקורסזה, חתומה על תואר הוויסקי החדש הכי טוב בטלוויזיה. פיני אסקל אלכוהוליסט
"לכם, הצעירים, אין שום הערכה לאמנות השיחה"
עסקת האלכוהול שפותחת את העונה הראשונה של "אימפריית הפשע" ("בורדווק אמפייר") בדיוק מתהווה על השולחן. זה מתחיל בבדיחה, על צדפות ועל כסף, שלא מצליחה לחדור לתוך מוחו של ביג קולוסימו - מוח שימצא את עצמו מתפזר על הפטיפון בשלהי אותו פרק, נגמר בשיתוף פעולה ראשון בין נאקי תומפסון (סטיב בושמי) לארנולד רותסטין (רוטשטיין), ובתווך נמצאת גם נזיפה קלה שמציתה את המתח בין נאקי ללאקי לוצ'יאנו, מתח בין שני דורות שונים בתכלית, בין שתי השקפות עולם נבדלות, בין שני סגנונות מרוחקים זה מזה.
אבל במשפט הזה, "לכם הצעירים" וגו', שמטרתו להעמיד במקום ולחנך, נדמה שזה בכלל לא נאקי, אלא בושמי שאומר יפה 'תודה' לכל אותם התסריטאים שהכניסו לפיו מילים לאורך הקריירה. גם הוא יודע שלא מספיק להיות השחקן הכי נוירוטי בפאתי הוליווד כדי לקבל את ההכרה כאחד הגדולים בכל הזמנים. דוני ב"ביג ליבובסקי", מיסטר פינק ב"כלבי אשמורת" וקארל ב"פארגו", תפקידיו המוכרים ביותר שהפכו אותו לאורך שנות התשעים לאנטי-גיבור מרתק, היו כתובים מדהים, גם כדמויות וגם - בעצם, בעיקר - כשהן התחילו להניע את השפתיים.
שטף הדיבור המהיר והלא ברור של בושמי מתובל תמיד במסרים קצרצרים, מילים אדירות ושורות בלתי נשכחות, כמו הכינור הכי קטן בעולם שקוונטין טרנטינו המציא בשיחה הארוכה שפותחת את "כלבי אשמורת". בושמי, בנעליו של נאקי, מקבל סופסוף הכרה, מטפס בזהירות על הבמה ומניף את הפסלון שהוא כל כך ראוי לו ומוקיר להם תודה בזה אחר זה, כשהאחרון שבהם הוא טרנס וינטר.
"יש לנו מוצר שגבר חייב להשיג. יותר מזה, יש לנו מוצר שאסור לו להשיג"
שעתיים לפני שתקופת היובש יורדת על אטלנטיק סיטי, נאקי מכריז על מלחמתו ברשויות ומבטיח שהעיר תהיה רטובה, כלשונו וכלשון הגברים באותה תקופה ולמעשה בכל התקופות, כמו כוס של בת ים - לא העיר, הבחורה עם הסנפיר. אבל לא רק האלכוהול הוא מוצר שגבר חייב להשיג בשנות העשרים של המאה הקודמת. הוא גם חייב להשיג שליטה בבית, אז הוא מכה את אשתו בדיוק כמו האנס, בעלה של מרגרט שרודר (קלי מקדונלד, "טריינספוטינג" ו"ארץ קשוחה"). הגבר חייב גם להשיג חליפות מפוארות ויהלומים כמו שיש ללאקי לוצ'יאנו, אז הוא בוגד בבוס שלו ועושה דין לעצמו בדיוק כמו ג'ימי דרמודי (מייקל פיט, "החולמים" ו"משחקי שעשוע"). כל הגברים חייבים, אסור להם, אבל כולם עושים, ובדיוק בנקודה הזו הגברים של הטיילת מזכירים יותר מכל את המתודיקה של הגברים משדרות מדיסון.
ומהגברים לנשים. כמו בכל סדרה או עולם שבהם הדומיננטיות נמצאת אצל הגברים - דווקא המין היפה מספק את המרקם הנוח לטיפול ביד היוצרים. בעוד הגברים, ניאנדרטלים שכמותם, מסרבים להתפתח, הנשים מתפתלות בהצלחה נחשית עד שהן משיגות את המטרה. הגברים יכולים עד מחר לשקר, להרביץ, להסתיר, לשתות, כל עוד הנשים מסובבות אותם על האצבע הכי קטנה. כדי להבליט את עוצמת הנשיות מגיע משפט כמו "בלי תמיכה של נשים הגונות כמוכן, גברים כמוני לא יגיעו לשום מקום", שעליו חתום נאקי במפגש עם הנשים שתומכות בחוק היובש. קשה שלא לשים לב למופע הסטנדאפ שמתבסס על בדיחות "חברה שלי כל כך טיפשה ש..." לקול שאגות הקהל - גברים ונשים כאחד.
אבל למרות קלישאות לכל אורך הסדרה, הנשים מצליחות לשכנע. מרגרט מתחילה כאישה קטנה ומוכה - באותה תמונה מדהימה שבה בתה הפעוטה חוזה את המהלומה שניות ספורות לפני שהיא נוחתת, סצנה שאם היתה מתארכת במעט היתה יכולה להתיישב בנינוחות על המדף לצד סצנת העגלה הבלתי נשכחת בסרט "הבלתי משוחדים" - ומתעצמת ככל שהזמן ונאקי צועדים קדימה. על לוסי דנציגר (פז דה לה הוארטה, "גבולות השליטה") קשה להכביר במילים פמיניסטיות חמות, אבל גם היא תורמת את שלה כשלעיתים היא אוחזת בביצים של נאקי ולפעמים היא יורה בחוסר מודעות "אני אשמח להתחתן יום אחד" לתוך אוזניו האטומות של נאקי.
"A rose by any other name"
מלבד ההיבט התקופתי, ההיסטורי והפוליטי, שארוזים נפלא בתוך תפאורה מושקעת, אג'נדה חברתית ועלילה קצבית, באים לידי ביטוי לא מעט אלמנטים תרבותיים. תרבות הפרסום הגברית, למשל, משתקפת בעיקר בשלטי החוצות של קוקה קולה, בדווייזר, לאקי סטרייק וג'ילט, בעוד שחלונות הראווה נשיים יותר (קריאה בכף היד ותינוקות באינקובטורים). לנשים, בעיקר אם הן עקרות בית מוזנחות, מחכה בחדר ההמתנה מגזין "ווג". בין לבין יש התייחסות קלה לספר "היהודי הבינלאומי" שיצא באותה שנה והיווה השראה להיטלר; לז'ורז' סאנד, שמשמשת כניימדרופינג הראשון של גב' שרודר בשיחותיה עם נאקי; ולמשפט היפהפה, שמצטט נאקי מתוך "רומיאו וג'ולייט" של שייקספיר, שמתחיל במילים "A rose by any other name" - הגרסה הבריטית של "אל תסתכל בקנקן", אם תרצו.
באותו הקשר, "אימפריית הפשע" הוא תרגום לא מוצלח במיוחד לשם "בורדווק אמפייר", אבל הריח המשכר והטעם המריר (באופן החיובי) של הסדרה באמת משכיחים אותו. ואם כבר שמות, אחרי שנאקי נותן למרגרט חופן דולרים היא אומרת שלכבוד יהיה לה לקרוא לילד שלה על שמו. "אינוק?", הוא שואל, "זאת תהיה אכזריות גדולה מדי". משפט כזה מעיד על כך שהוא יודע דבר או שניים על אכזריות. נאקי אכן אכזר, קר, חותך דברים, שקרן ונוכל גדול. מצד שני הוא טוב לב, רחמן, אהוב על כל הקהילה, יודע לתת צ'אנס נוסף. הדיסוננס הזה הופך את נאקי לדמות עגולה שמטופלת באופן מדהים על ידי בושמי.
בושמי, טרנס וינטר ומרטין סקורסזה יצרו את הוויסקי החדש הכי טוב שיש בטלוויזיה. הם חתומים על סדרה אמנותית, חכמה, עמוקה, ממכרת, ממגנטת, מופתית, לא פחות. מצד אחד יש ב"בורדווק אמפייר" עלילה סבוכה ומורכבת, מצד שני היא מדלגת ממקום למקום כאילו האימפריה הזאת היא בסך הכל טלנובלה. לפעמים היא נבנית בעדינות לבנה אחרי לבנה, מאפשרת לך להכיר את הדמויות לעומק וליהנות מהאלכוהול שזורם לאיטו ברחובות, ואז, ברגע, היא מחסלת מאחורי הגב את אחד הגנגסטרים הגדולים של התקופה, משאירה אותו על הרצפה כשרדיוס הדם גדל מתחת לראשו המנוקב על רקע אריה שבוקעת מתוך הפטיפון. ומעל כולם עומד לו בנעליים מצוחצחות מעל המזח סטיב בושמי או אולי זה בכלל נאקי תומפסון, כבר קשה להבדיל ביניהם, לוגם משקה משכר מתוך אריזת האלומיניום ונושף את עשן הסיגריה לעבר האופק. אימפריה.
"אימפריית הפשע", ראשון, 22:00, yes Drama
>>> פמיניזם בשדרת הטיילת? על הנשים של "בורדווק אמפייר"