הגאונות שבטיפשות • ביקורת על התוכנית "אל תשאל" עם שי שטרן

אין על אנשים שכולם אוהבים לשנוא. הם משאירים את האסלה למעלה למרות שיש להם בחורה בבית, הם לוחצים על דוושת הגז על אף הקשר הפיזיקלי הלא כתוב שבין שלוליות עמוקות להולכי רגל בלי מעילים, הם משקרים במצח נחושה כשתבקש מהם סיגריה גם אם האמא של החפיסה מבצבצת להם מתוך הכיס, הם מתנהגים ברומא כמו שרומנים מתנהגים ברומא. עכשיו לכו תשנאו אותם. לא, כי ממש מעניין להם את השמאלית. ובכן, שי שטרן הוא הבן אדם שכולם אוהבים לשנוא. ויש לו תוכנית טלוויזיה שהוא מגיש וגם מפיק ולכם אין. והוא עושה את זה טוב יותר מכל מנחה שקול ומחושב ומעונב ומעוצב סתוכניות טלוויזיה דומות.

ב"אל תשאל", תוכנית ראיונות שלא סופרת את המרואיינים ומוכיחה כמה קונספט פשוט עושה טלוויזיה טובה, שטרן יוצא המאדר פאקר הכי גדול של הבועה התל אביבית, בלי קשר לסיבוב הטווסי שעשה בשדרות ואופקים בתוכנית פתיחת העונה הרביעית. היו מספיק לפני עיירות הפיתוח כדי להראות כמה הוא חוגג על החלש בדיוק כמו שהוא מצליף בחזק, הכל עם חיוך, צחוק חנוק ובעיקר מתוך מודעות עצמית גבוהה. בגלל שהוא גאון מותר לו להיראות מטומטם, כל עוד מי שעומד מולו זורם בניסיון לצאת מטומטם יותר. בגלל שהוא גאון שמתחפש למטומטם הוא מוציא מעצמו את השאלות הכי נוקבות ופולשניות שיש, ובניגוד לכל היתר, לפעמים הוא גם מקבל תשובות.

וכך, המשחק בין שני הצדדים - שמלווה בעריכה שמחברת בין המרואיינים והנושאים במיומנות - מספק תענוג סאטירי מלא בפנינים שאי אפשר לקבל בראיון עיתונאי נוקב. כי כשאתה מטומטם, מותר לך להיות גזען, סקסיסטי, קיצוני ועוד הרבה תכונות אפלות. וכשהמטרה של השיחה היא מי יוצא יותר מטומטם, קל מאוד להגיע לתהומות או לפסגות, שזה בדיוק מה שיוצר את אפקט ההתפעלות, ההפתעה והתדהמה, האלמנטים שהטלוויזיה שואפת להביא לסלון שלכם.

"אל תשאל", רביעי, 23:00, ערוץ 2