רואים שיש לך פלפל • על "פלפלים צהובים"

בין אם מדובר באהבת אשת טלוויזיה למוסכניק ב"אהבה זה כואב", אהבת חרדית לחילוני ב"מרחק נגיעה", או שאר חיפושים, בגידות, קאמבקים, חיבורים, היכרויות והתפרקויות, אפשר לומר שדי נמאס מהז'אנר שנמרח על מסך הטלוויזיה. אבל אחרי שסיימו לפצח את שאלת 'מהי אהבה', יוצרי הדרמה בישראל - במקום לשחרר את האהבה המנצחת או המפסידה לדרכה - פשוט עברו לדגור בקן המשפחות הלא מתפקדות או לבסס את ישבנם על ספת הפסיכולוג, כאילו אין נושא אחר שאפשר לכתוב עליו. 

בית קטן בערבה

במקום לא לעשות דרמה מכל דבר, כמו שממליצים בכל מקום, באה "פלפלים צהובים" והוכיחה שרצוי לעשות דרמה מכל דבר, אפילו מילד בן חמש שמגלה סימני אוטיזם לצד כישרון מוזיקלי נדיר. מדובר בסדרה קטנה ולא מתיימרת שאומנם עוסקת במשפחה לא מתפקדת אבל יודעת לספר סיפור טוב יותר מכל "משפחה חורגת", "אבידות ומציאות", "לאהוב את אנה" וסדרות דומות. עלמה זק, יוסי מרשק, יהודה ברקן, מיכל שטמלר ואורי פפר - אף אחד מהם לא פצצת רייטינג בפני עצמו - מביאים ל"פלפלים צהובים" יכולות משחק פשוטות ולא מתאמצות, ומצליחים להיות בית קטן בערבה לסדרה שהיתה יכולה להתקיים גם בתל אביב אבל מצטלמת הרבה יותר טוב בפריפריה.

"פלפלים צהובים" כתובה בצורה פיקחית, מלאה בחן ובהומור, מבליטה דינמיקות כואבות, נוגעת בזוגיות ומשפחתיות בכפפות של משי, עדינה, זהירה ורוחשת כבוד, ובעיקר לא כופה את עצמה בשום צורה. תוסיפו לזה הברקה בסגנון חבורת התאילנדים שממלאת את תפקידם של זקני "החבובות", ותתבלו את הכבוד למוזיקה הישראלית מסוף שנות השבעים ועד היום, ותקבלו יופי של סדרה. עכשיו נשאר רק להיזהר מחיקויים כמו עגבניות אדומות, בצלים סגולים ומלפפונים ירוקים, כי לעשות מזה סלט יהיה סתם מיותר.

"פלפלים צהובים", שבת, 22:45, ערוץ 2