איגנור • ביקורת על הדוקומנטרי "שיגעון הפייסבוק"

יש מלכתחילה משהו לקוי בשידור סרטו של דני ענבר, "שיגעון הפייסבוק", אמש בערוץ 2, בעיקר בשל התזמון התמוה בו הוא משודר - איחור כל כך לא אופנתי עד שהוא בגדר וינטג'. האיחור הזה מורגש עוד יותר כשמדובר על המדיום הדיגיטלי בו יום שחולף בלי עדכון, שווה ערך לחודש של שתיקה על המסך הקטן.

אבל אי העמידה של מרבית אנשי התקשורת המיינסטרימית בזמנים החדשים שמכתיב האינטרנט, לא היה מטריד כל כך אם הם היו מפסיקים לגעת בפינטצטה בתופעה החשובה ביותר של השנים האחרונות. הטיפול החיצוני הזה - כאילו מדובר בפיסת פסולת מעלה סירחון שבלית ברירה חייבים להחזיק בה בקצות האצבעות כדי לזרוק אותה - היא בעוכריו של כל מי שמבקש "לחקור" את אותה "תופעה" ולהסביר ממצאיו לקהל שכאילו לא חי על כדור הארץ. "הילדים שלכם", מקריין ענבר לרקע מוזיקה דרמטית, "כבר מזמן חיים בפייסבוק". סכנה. כמעט עד כדי שניתן לטעות חלילה שמא השידור של כלבוטק גלש לשעה 22:15.

קריפס, הם בסרט של דני ענבר

מפתיחת הסרט עולה שהפייסבוק של ענבר הוא מקום שמעניק מקלט לציידי בחורות אגרסיביים, או לילדים שמאבדים את התום. "בכל דרך לעקוב אחרי מה שהם עושים", מלמדת מנהלת בית ספר באשדוד את ההורים המפוחדים בקורס פייסבוק מיוחד. נדמה כי מי שבאמת צריכים לפחד אלו הילדים שנתונים למעקב לוויני של הוריהם, אבל בתובנה הזו - כמו תובנות מתבקשות רבות במהלך הסרט - ענבר לא נוגע. במקום, הוא עובר הלאה מהפתיחה מעוררת הפחד, אל החלקים האחרים של פייסבוק: הוא מציג את החברות הטובות ששומרות על קשר גם מחו"ל, את התאומים בני התשע שבחסות אמם מרוקנים שולחנות פוקר וירטואליים, את בלוגר הרכילות שבנה לו קריירה, את קבוצת הנשים שהתאחדו סביב מחלת הסרטן וחיזקו האחת את השניה וגם את הפרסומאים שגילו את כוחה הכלכלי של הרשת.

לפייסבוק, על פי ענבר, שימושים ומשתמשים רבים. יש בו מכל קצוות החברה ולמעשה, הוא לא כל כך שונה מהעולם האמיתי ממנו מגיע ענבר בעצמו אל הנושא. ומהיכן באמת הגיע להכנת הסרט? מקבוצה שהוקמה ברשת החברתית תחת השם "גם אני שונא את דני ענבר". משם, כך הוא מעיד, החל המפגש האמיתי שלו עם אותה תופעה.

בין אם לענבר יש חשבון פייסבוק או שאולי לא, זו בכלל לא הסוגייה. העובדות, כפי שמוצגות ב"שיגעון הפייסבוק", הוא שענבר נותר עדיין אותה דמות מספר חיצונית שרק נעזרת במביני עניין כדי ללמוד על תופעה זרה לו. בדיוק מהיכן שקודמיו שהתיימרו לחקור הגיעו. שאלותיו ומסקנותיו אודות הרשת, המעידות על ריחוק בינו לבין התופעה אותה הוא מבקש לחקור, הן מכשול נוסף ביצירת סרט שגם יספק לנו ערך מוסף בצפייה ולא רק יספר לנו את מה שכולנו כבר יודעים (שהרי בכל זאת, 3 מיליון ישראלים כבר גולשים בפייסבוק).

ביי, יוזרים

את העומק והידע אודות הכלי החברתי הוא משאיר למראוייניו, בעוד שהוא עצמו מנסה עדיין להבין אם אומרים "פייסבוק" או "פייס", או איך שהצעירים לא ייקראו לזה. אלא שגם אותו עומק מוצג על פני 3-4 דקות בממוצע לנושא, מתוך ערימה של נושאים קטנים בהם מבקש ענבר לגעת. מג'ובאני החרמן, דרך קרין ארד הפרובוקטורית, ספי שקד היעיל ועד רובין החייט שמקדם את עסקיו, ענבר מדלג מעמוד לעמוד בסדר אקראי (שזו כבר שיטה הרבה יותר פייסבוקית, לו רק היתה עומדת מאחוריה כוונה תחילה). ענבר נשאר מספיק בשביל לסמן וי, אבל לרגע לא מספיק בשביל לייצר אמירה כלשהי, ובטח שלא חיבור בין הצופים למרואיינים. אם נתעקש בכל זאת להסיק מסקנה נוכל לומר שב"שיגעון הפייסבוק" נמצאים כולם - ממש כמו בפייסבוק עצמו. הרמאים, השקרנים, הנצלנים, הפרובוקטורים והבודדים, נמצאים גם פה וגם שם. הידד להיקש המבריק.

מה שמפליא עוד יותר הוא שמבליל האינפורמציה הדלה שזרק ענבר לעברנו, הוא עוד מצליח לסכם: "בסיור הקצר שעשינו בעולם הפייסבוק, מצאנו שפייסבוק הוא קודם כל מפלטם של הבודדים", הוא חוזר לטענה מתחילת הסרט שזכתה למעט מאוד סימוכין במהלך הסרט עצמו (אלא אם כן העובדה שעדן אברג'יל מצאה חבר בזכות פרסום תמונות האסירים הפלסטינים היא בעיניכם הוכחה חותכת שבפייסבוק הקץ לבדידות). משם מדלג ענבר לפינאלה קצרה של חולת הסרטן שהתחזקה, לבלוגר שבינתיים נכנס לכלא הצבאי, לאמירה שהפייסבוק זה העתיד ולאותה מסקנה המבריקה ששם זה בעצם כאן, רק אחרת. בשביל זה לא צריך סרט, אפשר להסתפק בשורת סטטוס.

"שיגעון הפייסבוק", יום שלישי בשעה 22:15, ערוץ 2