מתוקה ומרושעת
לרגל יום ההולדת הארבעים של שרה סילברמן, מיכל ישראלי יצאה לגלות איך היא מצליחה להפר כל כלל של הפוליטיקלי קורקט ועדיין להשאר אהובה. גילינו: החמידות עוזרת. וגם הקלף היהודי
שרה סילברמן היא בחורה מוזרה. ברגעים הביזאריים יותר של התוכנית שלה בקומדי סנטרל ("The Sarah Silverman Program"), היא יולדת דרקון מצויר, משתתפת באורגיות עם חבר דמיוני מהילדות שחזר לחייה, מנהלת מערכת יחסים מינית עם אלוהים, מלקקת את התחת של הכלב שלה ובולעת זין של תינוק. כן, ככה. הסיבה היחידה שהדברים האלה עובדים, היא שהם מגיעים בחבילה של אישה בת 40 שנראית בת 25, מתלבשת כמו בן 13 ונשמעת כמו בת 6.
סילברמן סיפרה פעם בראיון שאבא שלה נהג ללמד אותה קללות כשהיתה בערך בת שלוש, וגרם לה לפלוט אותן בפני זרים. מאז, היא התמכרה ל-shock value, לדבריה - סוג הומור שמבוסס בעיקר על סיטואציות אבסורדיות/דוחות/הזויות וגורם לתגובה של צחוק מהול בזעזוע ומבוכה. ההומור היהודי לא עובד כך: במרכז שלו עומדות לרוב נוירוטיות מינימליסטית ובדיחות קיומיות, כמעט פילוסופיות (וודי אלן), או לחילופין כאלה שעוסקות ביומיומי והבנאלי (ג'רי סיינפלד). סילברמן היא אולי מינימליסטית בהגשה שלה, אבל התכנים שלה ללא ספק מזעזעים, ואין סיכוי שהיתה מוצאת את עצמה מככבת בסיטקום באחת מרשתות הטלוויזיה הגדולות.
היהודים לא סבלו מספיק
שרה סילברמן היא גם יהודיה. העובדה הזאת לא כל כך משפיעה על סוג הקומדיה שהיא עושה, אבל היא משמשת לה תירוץ לחבוט במיעוטים אחרים, בעיקר באפרו-אמריקאים (אני יהודיה. זה אומר שמותר לי לכתוב כושים?). עכשיו, מדי פעם היא מעליבה גם יהודים, אבל לא בהכרח מנקודת מבט של יהודיה. מבחינתה, כל המיעוטים שווים, וכולם ראויים ללעג - שחורים, אסיאתים, הומוסקסואלים, גמדים, מאט דיימון. גם כשהיא צוחקת על השואה, ההקשר היהודי הוא רק רקע לעוד בדיחת כושים: "אני מאמינה שאם היו שחורים בגרמניה בזמן מלחמת העולם השניה, השואה לא היתה מתרחשת. כלומר, לא ליהודים".
אם כן, אפשר היה לומר שהמוצא של סילברמן משמש לה כרטיס יציאה מהכלא. רק שההסבר הזה לא באמת משכנע אם מכירים היטב את התרבות האמריקאית המיינסטרימית והקידוש של הפוליטיקלי קורקט בחיי היומיום שלה. שם, גזענות אינה לגיטימית אף פעם, ואדם לבן הוא אדם לבן, גם אם האף שלו גדול מהממוצע. יהודים כבר מזמן לא נחשבים לחלשים בארה"ב, בוודאי לא כאשר מדובר באנשי תקשורת (רק תשאלו את מל גיבסון. או את מרלון ברנדו. או את היטלר). כיהודיה בעולם הבידור, סילברמן בעצם שייכת למעמד עליון.
אז למה היא לא מעוררת את כעסם של בני המיעוטים השונים ואלה הנלחמים על זכויותיהם? התשובה פשוטה משהייתם מצפים - היא חמודה. החמידות שלה היא כרטיס היציאה מהכלא. שרה סילברמן הדמות ושרה סילברמן הסטנדאפיסטית הן שתיהן בלתי נסבלות. האחת עלוקה ילדותית וחסרת התחשבות שממררת את חייהם של כל הסובבים אותה, והשניה? סתם גזענית. אבל שתיהן כל כך חמודות שמקום להעלב מהן בא פשוט לתת להן חיבוק גדול ואולי איזו צביטה בלחיים (הו, אילו לחיים).
וכך, כשהיא יולדת דרקון מצויר, משתתפת באורגיות עם חבר דמיוני מהילדות שחזר לחייה, מנהלת מערכת יחסים מינית עם אלוהים, מלקקת את התחת של הכלב שלה ובולעת זין של תינוק - השוק מרוכך על ידי מנת חמידות בלתי ניתנת לתיאור, שלא משאירה ברירה אלא להקרע מצחוק, בין אם אתה יהודי, שחור, אסיאתי, הומוסקסואל, גמד או מאט דיימון.
>>> ואיך ההומור היהודי של וודי אלן? אגב, הוא חוגג יום הולדת 75
>>> עמית קלינג על תחילת העונה השלישית של "התוכנית של שרה סילברמן"