משחקי שעשוע

מיכאל הנקה עדיין לא גילה את אברי גלעד. אולי כי הוא לא מתעניין בבוגרי גל"צ, אולי כי הוא דובר שפה אחרת, אולי כי האיכות שלו לא באה באותו קנה מידה עם הטראש שמתגלח על זיפי הידע של משחקי השעשוע. אם הנקה היה מלהק במזרח התיכון, הוא היה מבין שאברי הוא האיש שמחזיק את כל הביצים בתבנית אחת עד שהן נשברות פעם אחר פעם אחר פעם, זה שלובש לבן מכף רגל ועד ראש במלחמת המחזור, מצליח להיות מנומס באופן מטריד במיוחד, משדר את המסר לכל המשפחה, אבא, אמא וילד, מפלרטט עם המצלמה כדי להכניס את הצופה לתמונה הכל כך מחרידה עד שהוא מחסל אותו מנטלית בהתמדה.

 כמו שאפשר להתגעגע בין הנקה להנקה, כך גם אפשר להתגעגע בין יצחק שמעוני לשוש עטרי, "התחלתי ולכן אסיים" פינת "וזהו פיצוח". הצלילים המתכתיים, המכניקה המבוישת, האורות הבוהקים, האסתטיקה המשופשפת, כל אלה יצרו עולם שלם שבו אתה כצופה פתאום לא בטוח האם אתה חכם יותר מתלמיד בכיתה ו'. השעשועונים של פעם היו ה"ארץ נהדרת" של היום, סיבה משפחתית להתכנס בין אם אתה פריק, פאנקיסט או סתם מגדל שיער בטעם רע במיוחד, עד שהכל התנקז לכדי מפלצת דו-ראשית בדמות ארז טל ואברי גלעד, עם כספות, וילונות, מיליון נגד מאה, בהמשך מאוד לא ישיר למה שעשו ברדיו עד אז לפני שהגיעו לנישה שאוהב כל העולם הערב.

למרות ניסיון מגומגם שחלקו מזכיר נשכחות וחלקו משכיח נזכרות, אפשר להחמיא לאברי, שהטרחנות שלו מתפיידת בשנייה שהוא מחליט להשתעשע, ול"רשת", שהצליחו להחזיר לדור המוחות, הריבועים והפיצוחים את הילדות. אפילו אם היא משתנה משבוע לשבוע ונמצאת שם רק לפעם אחת ודי.

>>> לכל הביקורות של פיני אסקל

"שחק אותה בגדול", ראשון, 21:00, ערוץ 2