רוב זומבי
הייתם יורים לשכנה שלכם בראש? "The Walking Dead", סדרת הזומבים החדשה של AMC, ממחישה שלא חייבים להפוך למתים מהלכים בשביל לאבד צלם אנוש ולהיות חלק מהעדר. אלכס פולונסקי דם אמיתי
הזקנה שמקלפת תפוז מסריח באוטובוס. השכן שמתעורר בשש לפנות בוקר ומשמיע מוזיקה בפול ווליום. השוטר שבא לסגור לכם את המסיבה, הפקחית שנתנה לכם דוח והבת שלכם, שהנחיתה עליכם חשבון טלפון מטורף. כמה פעמים, ולו לשבריר שניה, חשבתם להרוג אותם? הרבה מקרים שבהם מישהו הוציא זאת לפועל הסתיימו בכותרות ענק על גל האלימות הגואה. אם כך, מסתמן כי האמתלה היחידה לעשות זאת מבלי להסתבך היא להתעורר בעולם שהוצף בן לילה על ידי זומבים רעבים. עכשיו מעשה הרצח יהפוך אתכם מפושעים נתעבים לגיבורים שורדים, כשמאחורי זה עומד הצידוק המוסרי שהביא לכל כך הרבה שפיכות דמים לאורך ההיסטוריה - המשך קיומו של הגזע האנושי/הגזע הארי/העם היהודי/מלחמת הג'יהאד.
ריק גרימס (אנדרו לינקולן, "אהבה זה כל הסיפור") הוא סגן שריף במדינת קנטקי שבארצות הברית, שמבחינת מדרג השיעמום אפשר להשוות אותה לפתח תקווה (רק עם פרייד צ'יקן במקום שיפודי ה). אחרי קרב יריות כושל הוא מוצא את עצמו מתעורר בבית חולים נטוש לאחר פרק זמן לא ידוע, ככל הנראה מספר שבועות. בהתחלה זה נראה כאילו כולם הלכו למסיבה ושכחו לקחת אותו, אבל הדבר היחיד שנשאר לו לרקוד עליו זה קבר האחים שמחכה לו בחניה. כשגרימס מגיע לביתו, הוא מותקף על ידי ניצולים שחושדים בו בהיותו אחד מהזומבים, או כפי שהם מכנים אותם - "המהלכים".
תעזרו להם, רעבים
אין מקום יותר ראוי לשידור של "The Walking Dead" מאשר ערוץ הכבלים AMC, שמצד אחד תיעד, בין היתר, את התפתחות מאחורי הקלעים של תרבות הצריכה עם "מד מן", והעביר סדנאות להכנה ביתית של קריסטל מת' ב"שובר שורות". זה טבעי ששילוב של שתי הסדרות הללו יחד יביא ליצירת המון אנושי-לשעבר זועם, חסר כל בינה ותודעה. מעבר פשוט מצריכה לצריחה.
עצוב לחשוב שהמונח 'זומבים' לא נמצא כנראה בלקסיקון של גיבורי הסדרה ושהם אינם מכירים את הקונספט מהעולם הקולנועי, הטלוויזיוני או הספרותי (הסדרה, אגב, מבוססת על נובלה גרפית של רוברט קירקמן). זו קלישאה חבוטה, אבל כשהיא הופכת למקבילת הז'אנר למצבי סלפסטיק, משמעות הדבר היא שעליהם ללמוד את כל הטריקים בעצמם, ולהתמודד מחדש עם קונפליקטים שראינו כבר עשרות פעמים כשבני אדם התתעורר ויצאו מהקבר או נדבקו בנגיף שהופך אותם לרעבים, אלימים ונטולי כל רגש. כן, שוב תצטרכו לצפות בגבר שצריך להחליט מה לעשות כשאשתו רוצה להרוג אותו. אבל באמת להרוג.
דרך כל בשר
התפנית המעניינת ביותר שהסדרה בבימויו של פרנק דרבונט ("חומות של תקווה") יכולה לקבל, היא ההתמודדות עם האיום במקום החיסול שלו - ב"דם אמיתי" יצרו קוקטייל סינתטי שאפשר דו-קיום בין הערפדים לבני האדם, השאלה היא אם ניתן לעשות את אותו הדבר עם בשר אנושי. אם לא, כנראה שחמשת הפרקים הנותרים לא יצליחו להביא את העוקץ שהז'אנר כה זקוק לו ויתמקדו בניצולים, בהם גם אשתו ובנו האבודים של גרימס, שמחליף את חלוק בית החולים חזרה למדי השריף, כשהם מנסים למצוא לעצמם מחסה, אולי משהו בדמות מרכז סיוע לנפגעי זומבים.
לאורך העשורים האחרונים הטלוויזיה האמריקנית עסקה באינספור פחדים שיכולים להטיל חורבן על האומה, בהם נשק גרעיני שמגיע לידיים הלא נכונות, מלחמה עם הגוש הסובייטי ושלוחותיו, חייזרים שרוצים להשמיד את כדור הארץ, קצת טרור אקולוגי והרבה טרור של גורמי אסלאם רדיקלי; האיום הפעם הוא בני אדם שעברו הליך מוטציה לכדי אובדן השפיות והחוש האסתטי, כאלה שהיו החברים, השכנים או אפילו בשר מבשרכם - התודעה העדרית שלהם והריבוי המהיר יכולים לגרום להם להיות כל אחד ובכל מקום. החשדנות הזו שמזינה רדיפות ומלחמות בגורמי דת, משתמטים, מעשני מריחואנה ועובדים זרים יכולה להיות הדבר המבחיל ביותר במציאות שאנו מכירים, אבל גם להוות את התסריט המושלם (להוציא דיאלוגים 'שנונים') לסדרת מתח ממכרת.
אלכס פולונסקי: כל הכתבות / טוויטר
>>> המדריך המלא לזיהוי זומבים בקולנוע