ויצחק

בין הדיון בקרע בעם, לשקיעתו של תהליך השלום, לניצוץ האור שבו, שצץ, או נעלם וצץ ונעלם. בין הנחיצות של יום הזיכרון לרצח ראש הממשלה, או לאי נחיצותו, לבין השאלה הבלתי נמנעת "מה היה קורה אם", התקיימה אמש עצרת הזיכרון ליצחק רבין בכיכר. העצרת ה-15 והאחרונה במתכונתה הנוכחית. ערוץ 1 שידר, הראל סקעת שר על רעות ומודי בר-און בכה על הספינה שאיבדה כיוון ועל רב החובל עמו שקעה למצולות. ואנחנו מצקצקים. שוב. ותוהים "איך הגענו לכך?". שוב. ובוכים. או שכבר לא. ו"אנחנו לא נרפה מן התקווה", אומר פרס, "ולא נרפה מן השלום", הוא אומר. ונילחם על השלום עד שננוח בשלום על משכבנו.

"הורידו את השלטים בשורות הראשונות", מבקש מודי. חלילה לא בשביל שמרץ או מה שנשאר ממפלגת העבודה יפסיקו לקחת בעלות על השלום, אלא כדי שגם אלו מאחורה יוכלו לראות איך זה קורה. ואז עוד שיר עצוב. ועוד אחד. ועוד צקצוק של פספוס. איך כמעט היינו שם, אה? ואיך בחיים לא נגיע לשם, אה? אבל שמרו על התקווה. אנחנו ננצח. שמרו על המורשת, ושירו איתנו עוד שיר עצוב.

שמייח

במקביל לעצרת בכיכר, די במקרה, "בתאריך בלי משמעות מיוחדת", כך על פי האתר הרשמי, העצרת ל"השבת השפיות ו/או הפחד לאמריקה" היתה בשיאה. ג'ון סטיוארט עם "הדיילי שואו" וסטיבן קולבר מ"דו"ח קולבר" הובילו מופע מרהיב - שפוי אבל יוצא מדעתו, מאוחד אבל חלוק בדעותיו - ברוח אהבת המדינה וההגיון הבריא. את החלק השפוי, זה שקורא לדיון פוליטי בריא של חוסר הסכמה, אך של כבוד הדדי, הוביל סטיוארט. את החלק המפחיד, זה שקורא לעם האמריקני להגיב בזעם ובאלימות לכל דיעה שונה משלו (אבל לא באמת) הוביל קולבר. ביניהם הופעות של הרוטס, דו קרב בין יוסוף איסלאם (קאט סטיבנס) לאוזי אוסבורן, בדיחות ליברלים ושמרנים, כמה רגעים רציניים ואפילו קלישאתיים, אבל בעיקר המון שמח. בטוח יותר שמח מעצרת השבת הכבוד של גלן בק (שבחלקה הולידה את הרעיון הזה) ובאופן טבעי יותר שמח מעצרת הזיכרון לרבין. שם אף אחד לא מרכין ראש על הנופלים בעירק או באפגניסטן. שם אף אחד לא בוכה על רצח קנדי, או קינג. שם לא בוכים ושם לא מנצחים בקרב על כלום. שם פשוט מריעים לשפיות וצוחקים לטירוף הקיצוני בפנים.

להפסיק להתבכיין, להתחיל לחגוג

האמריקנים לא מתבוססים באבל, וגם לא לוקחים עליו בעלות. הם מתאחדים למרגלות הדמוקרטיה וצוחקים על הכל, כי על הכל מותר לצחוק. הם לא שרים לשפיות בכיכר, הם עושים ממנה מופע ענק שכל אמריקאי עם שכל ישר יצפה בו. ליברלי, או שמרני, נוצרי, יהודי או מוסלמי, או כל תיוג דמוגרפי חסר משמעות. גם הם שרדו התנקשויות פוליטיות. גם אובמה כיכב במדי SS על כרזה של דביל קיצוני. אבל הם לא שרים "האשמה עלינו" ומרכינים ראש. הם אומרים "לא עוד" וממשיכים הלאה.

"אנחנו מחפשים את האנשים שחושבים שלצעוק זה מעצבן, לא מועיל ורע לגרון", כתבו מארגני העצרת באתר. "שמרגישים שהקולות החזקים לא צריכים להיות היחידים שנשמעים ושמאמינים שהזמן היחידי שראוי לצייר שפם של היטלר על מישהו, הוא כשהאדם הזה הוא באמת היטלר. או צ'רלי צ'פלין בתפקידים מסויימים". כך אמורה להיראות כרזה לאירועי הזיכרון בכיכר רבין. כך אמורה להיראות עצרת. כמעט כמו העצרת ההיא שהתקיימה ב-95, רק שמחה יותר, גדולה יותר, ופוליטית -  לא יותר. אם מתכונת חדשה לעצרת הזיכרון ליצחק רבין עומדת על הפרק, אי אפשר היה לבקש עיתוי טוב יותר. "כן לשלום, לא לאלימות" היא לא סיסמא של השמאל. היא סיסמא של כל קול שפוי. "דרוש לנו גם חזון חיובי משותף", קראה בקול פרופסור רות גביזון בנאומה השפוי. דרך טובה להתחיל תהיה להפסיק להתבכיין, ולהתחיל לחגוג. אולי גם השלום יצטרף בסוף לחגיגה.