מקהלת גברים

כש"מחוברים" עלתה לאוויר רבים חזו את כשלונה. אולי משום שהתקשו להאמין שהקסם הבתולי של "מחוברות" ישוחזר, אולי משום שמאז "סקס והעיר" מקומו של עולמו הפנימי של הגבר נפקד מהשיח התרבותי ועל כן נוטים לזלזל בחשיבותו. אולי בגלל שבוסי, גולדן ושריג הם אנשי מילים מדופלמים שיבצעו מניפולציות לשוניות שיחבלו באמינות הפורמט. עד מהרה התברר שלא זו בלבד שלא מדובר בכישלון, מדובר בבן סורר שלבסוף התעלה על יוצרו והצליח לסחוף את הצופים, גברים ונשים כאחד, למסע אישי ומטלטל לא רק בבתים של אנשים אחרים, אלא גם בתודעה האישית של כל אחד ואחת מאיתנו.

רגע לפני שריקת הסיום, שודר פרק מיוחד בו דיברו הכוכבים והיוצרים על התהליך הארוך, המייגע ומלא הקשיים שכרוך ביצירת סדרה יוצאת דופן כמו "מחוברים". משום מה, לא שודר פרק בסגנון כזה לפני ש"מחוברות" נפחה את נשמה ואי אפשר שלא לתהות מדוע דווקא עכשיו, זוכים אנו להצצה הזו ששוברת את הקיר הרביעי של האילוזיה, שמאמתת אותנו עם מה שאנחנו כבר יודעים אבל לא ממש רוצים לדעת - כן, יש המון בימוי ותכנון ולא, לא כל מה שאנחנו רואים הוא אותנטי במאה אחוז. אז מה הרציונל מאחורי המיני אקספוזה הזה, רגע לפני הפרק האחרון?

טוויסט בעלילה

את הרציונל הזה ניתן היה להבין רק לאחר הצפייה בפינאלה המרהיב שארגן לנו דורון צברי. בפרק האחרון, מסיים כל אחד מהגיבורים שלנו את מסע אישי מתיש ושואב כוחות, חוטים לא נקשרים אלא נשזרים, הסוף הוא למעשה שחר של יום חדש עבור כל אחד מהם וכנראה, גם התחלה של מסע אחר אליו הם עומדים לצאת, ושאותו ייאלצו לצלוח ללא נוכחות המצלמה. ממש כמו דורותי בהרפתקאותיה בארץ עוץ, דווקא הזזת הוילון וחשיפת תכסיסיו של הקוסם, הבהירה לה וגם לנו, שהמסע הוא בתוכך וכל מניפולציה חיצונית שתפעיל או לא תפעיל עליו בין אם יהיו אלו קופים מעופפים, מנצ'קינים או צילומי השלמה מבוימים, לא ישנו זאת.

גיבורי "מחוברים" לא ארזו תיק או צידה לדרך הם לקחו איתם רק מצלמה וכוונות. גם אם נהנו לפעמים לשחק אותה אלוהים, כל אחד מהם חווה במהלך התיעוד הזה שינוי מהותי וקרדינלי שלבטח ישפיע על מהלך חייו. יש מי שהבינו שאין כמו בבית, יש מי שמצאו בית חלופי ויש מי שהבינו שהבית היחיד שלהם הוא בתוך עצמם. אנחנו עשינו איתם את המסע הזה, ולא רק כצופים מן הצד או כמטקבקים משתלחים. חמשת הגברים הללו הזיזו את הוילון וחשפו את הקוסם בחייו של כל אחד ואחד מאיתנו ואילצו גם אותנו לכוון מצלמה אל כל חדר מחדרי ליבנו ולתת לכעס, ולאנוכיות, ולאובססיה, ולחמלה ולרחמים, ולעצב ולמלנכוליה ולאושר למצוא את מקומם בכאוס ולהחליק בסופו של דבר אל הגומחה שמחכה להכילם.

בסופו של דבר, לא אנחנו נכנסו ל"מחוברים" לחיים אלא הם אלו שנכנסו לנו לקרביים. בקו הגמר, כשהרגש והרצון לחיות, לאהוב ולחוש הוא מה שמאחד את כל גיבורינו, וכשהם ואנחנו יודעים שהמחיר שיש לשלם על הרצון הזה הוא לעתים קשה מנשוא,  אי אפשר שלא לחשוב על משפט שאמרה מישהי חכמה למדי שיודעת דבר או שניים על חצי שנה מול מצלמה: עדיף לאהוב ולהיפגע מאשר לא לאהוב בכלל.

>>> אלכס פולונסקי ויתר על הפרק האחרון פשוט כי הם דאונרים