אוהדים נגד שורדים

העונה החולפת של "כוכב נולד" תגיע לסיומה במוצאי שבת הקרובה בבריכת הסולטן בירושלים. המון מילים נשפכו כבר על כמות המתמודדים הלא סבירה, על פאנל השופטים המעייף ועל הפורמט הישראלי האמורפי והדי מתיש שמערבב סולואים, דואטים, ספיישלים ושאר ירקות בלי הרבה טעם ריח וקוהרנטיות.

אבל רגע לפני שעוד כשרון צעיר יהפוך לכוכב הנולד הבא וינסה לחמוק מגורל פסטיגלים ואולי אשכרה לעשות פה מוזיקה, חייבים לפרגן ולומר שמדובר היה, לפחות בשלבים המתקדמים יותר של התחרות, בעונה שהחזירה את "כוכב" לשורשיה והזכירה לנו כמה מרתק הקרב התמידי בין הכשרונות הגולמיים, הבוסריים וה"עממיים" אם תרצו, למבצעים המשופשפים, שהאינטליגנציה המוזיקלית והארטיסטית שלהם גורמת לך לחשוב "איך לא גילו אותם עדיין"? הסאגה של סקעת-מויאל עומדת לקבל פרק חדש בשבת הקרובה כשנראה מה יחליט הקהל - להמליך על עצמו גיבור עממי או לבחור במי שכבר מגיע עם קבלות.

עידן עמדי – החייל האמיץ והרחום

במקומו של עידן עמדי בגמר, היה אמור לעמוד אבי בן אבו, שלבדיקת הדחתו השערורייתית יש למנות ועדת חקירה. אבל בזכות, ולא בחסד, עשה עמדי את הדרך למעלה על תקן הקלף הפרוע. עם רזומה צה"לי עשיר וטרי, מראה חיצוני מצודד וחתיכי וצניעות אמיתית וכובשת. למן ההתחלה לא היו לעמדי יומרות, הוא יודע היטב במה הוא מצטיין ודבק בכך. הענווה והפשטות שהוא יוצק לכל ביצוע, בשילוב עם כוונה אמיתית בגובה העיניים לכל מילה שהוא אומר, דיברה אל לב הקהל, שהביע אמון בזמר/יוצר הצעיר וכעת רק נותר לראות אם יצליח לעשות את מה שעשה אביו הרוחני בתחרות, הראל מויאל, ולגבור על יריביו המהוקצעים. עם שירים כמו "תני לי יד" של בועז שרעבי ו"חלומות אחרים" של מאיר בנאי, נראה שעמדי לא לוקח סיכונים ונותר באזור הנוחות שלו.

דיאנה גולבי - הבחורה והתופעה

הרוקיסטית המופנמת בת ה-18 סומנה כבר מן ההתחלה כפייבוריטית ברורה בתחרות, אבל נדמה שלאיש לא היה מושג עד כמה עמוק, אינטנסיבי ומהפנט הוא כשרונה. כמו הרבה סיפורי הצלחה חו"ליים, של זמרות שפורצות עם כשרון אדיר ונדיר בגיל העשרה, גולבי היא הסיכוי הטוב ביותר של "כוכב נולד" לייצר פה סוף סוף, אחרי יותר מדי זמן, כוכבת במלוא מובן המילה. זמרת, יוצרת, פרפורמרית מהמעלה הראשונה שמצליחה להכיל המון מלנכוליה ואופל ביחד עם תשוקה גדולה למוזיקה ולחיים. הבחירות של גולבי לגמר מושלמות, ואם היא תספק את ההופעות שהיא מספקת בדרך כלל, רבים הסיכויים שהנצחון בכיס שלה. "שביל הבריחה" של ריטה הוא שיר גמר לכל דבר ועניין. 14 שנים אחרי שעלה על במת קדם האירוויזיון הוא עדיין להיט שלא הזדקן ביום. לגולבי יש את העוצמות הווקליות שנדרשות עבורו וגם את האישיות המורכבת הנדרשת בכדי להפוך שיר שכה מזוהה עם המבצעת המקורית שלו, לשלה. "עינייך" של מזי כהן הוא שיר מלא עצבות ומלנכוליה רודפת ויעניק איזון לדרמטיות של "שביל הבריחה".

אוהד שרגאי – לוקח הסיכונים

על אף שמשך תשומת לב ומחמאות מהרגע הראשון, נחיתתו של אוהד שרגאי בגמר היא ממש לא עובדה מובנת מאליה. מדובר בעוף מוזר וקיצוני בנוף של "כוכב נולד", מוזיקאי בכל רמ"ח איבריו, שחי ונושם דרמה. השילובים הבלתי אפשריים שקיימים בתוכו בין ברודווי ואובר תיאטרליות מחד ונוסטלגיה ישראלית נושנה מאידך יצרו תמהיל מאוד מורכב ולא תמיד קל לעיכול. שרגאי מעולם לא בחר שיר שיהפוך את הבחירה בו לקלה. על איכויותיו אין עוררין אבל נדמה היה שהוא מאתגר את הצופים באופן תמידי, מתגרה בהם אפילו, על מנת לבחון את יכולתם להתחבר לחומרים אחרים, לסוג אחר של ביצוע ומבצע ולשפוט על בסיס כשרון ומוזיקליות ולא על סמך אהדה ופופולאריות. כאן ניצח שרגאי ניצחון גדול כשטיפס לצמרת בעוד אור גלעדי, חביב הילדות, מצא את עצמו בחוץ. גם הקהל ניצח, כשחושבים על זה.  גם בגמר שרגאי לא עושה חיים קלים לעצמו או למסמסים. "כל יום אני מאבדת" של חווה אלברשטיין יהווה סיכון ואתגר ויהיה מעניין לראות איך יהפוך שרגאי את הקלאסיקה הנושנה לרלוונטית לקהל. "יש בזה טעם" של דנה ברגר הוא שיר מקסים ושובה אך יש בו משהו קטן ואינטימי שכנראה יקבל ממד קצת יותר בומבסטי תחת ידיו של אוהד. אנחנו לא יכולים לחכות.