מישהו הפסיק את הזרם

מי שחשב שהספיישל המזרחי של "כוכב נולד" יעמוד בסימן חפלה, קיבל אמש סטירה מצלצלת לפנים. מדובר היה באחת התוכניות הכבדות ביותר שידעה העונה הזו כשהמתמודדים, ברובם, בוחרים לקחת על עצמם נעימות קאלט נצחיות ולהתמודד עם הביצועים הגדולים מהחיים שהעניקו להם זמרי המקור. פסטיבל שירי הדיכאון אמנם יצק תוכן ועניין לערב אבל הפך ללא פחות מטרגי עם ההדחה המפתיעה, המזעזעת והדרמטית של העונה. אבי בן אבו, שרבים ניבאו לו גמר (וניצחון) הלך הביתה אחרי שבמשך שבועות ארוכים לא נמצא בו רבב. ביצוע בינוני אחד ותגובות היסטריות מהשופטים שאינם מודעים לכוח מילותיהם, גזל ממנו את הזכות לה הוא כה ראוי - להגיע עד הסוף.

רוקיסט בועט עם ניחוח מזרחי של פעם

בן אבו הוא כל מה שהתחרות הזו מחפשת וצריכה. בחור עניו עד אימה, מוכשר כמו שד ולחלוטין לא מודע לאילו רמות של התעלות הוא מסוגל להביא את עצמו ואת כל מי ששומע אותו שר. בן אבו, חשמלאי במקצועו, הוא הטוב ביותר מכל העולמות. רוקיסט בועט עם ניחוח מזרחי של פעם - לפני שמוזיקה ים תיכונית הפכה גם היא לפופ מסחרי של פס ייצור. הביצוע שלו אמש ל"הגברים בוכים בלילה" היה החלש ביותר שלו מאז החלה העונה. הוא לא התאבד על השיר, לא קרע אותו לגזרים כפי שאנחנו רגילים לראות אותו עושה והגרוע מכל - השופטים שחטו אותו. אותם שופטים שבמשך כל העונה סוגדים לכל מיתר ממיתרי קולו, נכנסו בו ללא רחם אחרי ביצוע שאמנם לא הבריק, אבל בוודאי שלא היה גרוע או חלש. כהרגלם בקודש, לחברי הפאנל אין מודעות להשפעה שיש לדבריהם על הקהל בעל הזיכרון הקצר ששופט לפי הופעה ולא לפי סך ביצועים עונתי. כולם היו המומים מההדחה שהוכיחה באופן המבאס ביותר, מי הוא הקהל האמיתי של התוכנית הזו.

אור גלעדי אין, אבי בן אבו אאוט. בשום קונסטלציה אפשרית המצב הזה לא היה צריך להתאפשר. גלעדי, ילד אוף שימחעס שהולך וצובר יותר ויותר כוח משבוע לשבוע, מעולם לא היה צריך להיכנס לנבחרת. שכן ברגע שהוא עולה לבמה, לאיש לא אכפת מה הוא שר ואיך הוא שר. גם אמש, כשהשתנק בניסיון להגיע לגבוהים בשירו של משה פרץ "שתיים בלילה", היה ברור שמקומו בשלב הבא מובטח. המחדל הוא לא של הצופים - ילדות בנות 12 מסמסות עד אובדן הכרה וזה ידוע. האשמה מוטלת כולה על השופטים, שמבינים רק עכשיו (ונראה אותם כשהוא יזכה בגמר, וזה עוד יכול לקרות) מה עוללו לרמה של התחרות כשקיבלו אותו.

געגועים לסקעת ונינט

הנחמה היחידה שנותרנו עימה היא שלישיית גמר אלטרנטיבית שתורכב מדיאנה גולבי, אדר גולד ואוהד שרגאי. שלושה מבצעים שמחזירים את הצבע ללחיים של הפורמט הישראלי המעצבן והצולע שידע ימים יפים יותר בתור הזהב של נינט, סקעת ושות'.

שתי הצלעות הנשיות בחרו אמש שירים של זוהר ארגוב והעניקו, כל אחת בתורה, אינטרפרטציה אישית, מרגשת וקורעת לב מבלי להידמות למקור או לחקותו. עם זאת, היתרון הברור של גולבי על גולד הוא הנגישות שלה. בעוד דיאנה נותנת לקהל לראות את ליבה המדמם, את הפגיעות שהופכת אותה לאמנית הייחודית שהיא, אדר עדיין מרוחקת קמעה, נסיכה סטואית שחייבת למצוא את הדרך לקונקשן אם היא רוצה להגיע לגמר. ומה נאמר על אוהד שרגאי שעוד לא נאמר? מחונן מוזיקלית, חדשני, סקרן, ניסיוני ובעיקר אמיץ. גם כשהוא לוקח את זה טיפה רחוק מדי, ורגע לפני שהכל הופך לאופראי מדי, הוא מצליח איכשהו להחזיר את זה הביתה. היכולת המופלאה הזו לצלול לתוך כל ז'אנר שהוא לעשות ממנו מטעמים כאוות נפשו היא החומר שממנו קרוצים כוכבים. בוא נקווה שלא יכבו לנו גם אותו.