גני תקווה

יש שני פרטים מטעים בביוגרפיה של הסדרה "Parks and Recreation" ("מחלקת גנים ונוף" בישראל): העובדה ששני היוצרים שלה, מייקל שור וגרג דניאלס, הגיעו מהצוות של "The Office" האמריקאית, והעונה הראשונה של הסדרה, שמרגישה כמו חיקוי מעט נטול השראה ל"המשרד".

בעולם הסיטקומים של השנים האחרונות, שבו כל סדרה שמנסה לברוח מהקלישאתיות הסתמית של הז'אנר הבסיסי נופלת לנוסחתיות המייבשת של הסיטקום המוקומנטרי - זה שמחליף בדיחות עם פאנץ' במבוכה עם בעיטה מכווצת לבטן - "פארקס" נראתה כמו סתם עוד סדרה. האמת, לא סתם עוד סדרה, אלא שותף נוסף לפשע ההמוני שהוא השבלוניות המתישה של הסיטקום המוקומנטרי, שנראה בהתחלה כמו התחליף הסביר לסיטקום הלעוס על משפחהחברים עם צחוקים מוקלטים, אבל הפך מהר מדי מבחירה אמנותית לבחירה מהתפריט במקדונלדס.

אבל כאמור, פרטים מטעים. "פארקס" היא כמו הברווזון המכוער, עם טוויסט של מודעות עצמית. בעונה השנייה "פארקס" הפכה מ"המשרד" עם יותר עצים לקומדיה הגדולה של 2009-10. הסגנון המוקמונטרי נשאר, אבל במקום תיעוד מריר של עובדים ממורמרים, טיפשים או שניהם גם יחד, הוא משמש להרמת בדיחות שנונות להנחתה ולפיתוח דמויות. וחשוב מכך, הוא נשלח לרקע. הוא כבר לא הדבר עצמו, אלא רק מרכיב בסדרה שלא מזניחה אף אספקט. כמו מיונז בסנדוויץ' טוב, הוא לא נותן טעם משל עצמו, אלא הופך את כל שאר המרכיבים לעוד יותר טעימים.

לימונדה זה פאסה

במקום להמשיך לחרוש את החיטה המעובדת של יוצר "המשרד" ריקי ג'רוויס, נראה ששור, דניאלס והקאסט המצוין של הסדרה ישבו וחשבו מחדש על הפורמט, וניסו להבין מה הם יכולים לעשות איתו. איך אפשר לסחוט מיץ תפוחים מלימון. זה בולט במיוחד בדמות הראשית, לזלי נופ, שאותה מגלמת איימי פוהלר. בעונה הראשונה נופ היתה פקידה מטומטמת עם שאיפות פוליטיות, אפס מודעות עצמית והמון מוטיבציה שלא מובילה לכלום. זה לא שבעונה השנייה היא הופכת לגאון, אבל היא יותר מודעת לעצמה ולסביבה שלה, פחות עובדת לחינם ובעיקר - צוחקים איתה, לא עליה. זה גם נותן לכשרון הקומי הענק של פוהלר את הבמה שלה הוא ראוי.

אותו דבר נכון לגבי רוב הדמויות, שגם מקבלות ממד אנושי כובש וגם הופכות מהבדיחה עצמה לצינור להומור. ובעוד שבהחלט אפשר לפרט לעומק כמעט על כל הדמויות, שמביאות משהו אקסצנטרי משלהן לשולחן, אני מרגיש מחויב לתת מקום מיוחד של כבוד לרון סוונסון (ניק אופרמן האלמוני יחסית), המנהל האדיש-אך-אבהי של מחלקת הנוף והגנים שעומדת במרכז הסדרה, שגונב את ההצגה אפילו מפוהלר, בזכות הומור מעודן, הבעות פנים מלאות ניואנסים ושובות לב ובעיקר - שפם קומי מושלם. לדעתי, בשנים הקרובות אופרמן יופיע בעוד הרבה קומדיות, בעיקר בזכות התפקיד הזה.

מצחיק שבישראל נזכרו לעלות על הרכבת הזאת בדיוק איך שבארצות הברית מתחילים להיראות סימנים לכך שהיא בדרך לתחנה האחרונה. כמובן שעוד יהיו הרבה מוקומנטרים, וכמובן שאני מקווה ש"המשרד" הישראלית תהיה מצחיקה, אבל בהנחה שאחד הערכים היחידים של יצירה בז'אנר טרנדי היא העובדה שהוא טרנדי, ל"המשרד" יש נתוני פתיחה מעט מביכים. לא נורא. אם לא יהיה טוב, בעוד כמה חודשים עולה עונה שלישית ל"פארקס".