התחנה הבאה: קומדי מרכז
סטיבן קולבר, דמיטרי מרטין וזומבים - הייבוא של קומדי סנטרל במקום ביפ יוסיף הרבה דמויות חדשות לתפריט הצחוקים שלכם
"The Colbert Report"
סטיבן קולבר הוא גאון. כבר חמש שנים שהוא מנחה - לא, כבר שנים שהוא מגלם - את תוכנית הלילה הכי מצחיקה בטלוויזיה האמריקנית, שהופכת גם את הלייט נייטס של לנו/לטרמן/או'בריאן וגם את מהדורות החדשות - למיותרות לחלוטין.
סטיבן קולבר הוא אמריקה. וסטיבן קולבר הוא The Colbert Report. הקונספט פשוט אבל מבריק: קולבר - ספק קומיקאי ספק אמן פרפורמנס - מגלם דמות סופר-פטריוטית, סופר-שמרנית וסופר-מוקצנת, שלא במקרה גם לה קוראים סטיבן קולבר. טשטוש הגבולות בין הבנאדם לתוכנית מאפשר לו לעשות הכל. להיות רפובליקאי פשיסט וגזען, אבל בעצם שמאלן אוהב אדם שמטיח ביקורת חריפה בימין האמריקני שהולך ומאבד את שפיותו לטובת דמויות פסיכוטיות כמו ביל אוריילי, ראש לימבו, גלן בק וכמובן שרה פיילין. להיות פטריוט קנאי שמאמין מעל לכל בעליונות של ארצות הברית על שאר העולם, רק כדי להגחיך את המוסד הזה.
אם כל זה נשמע לכם כמו סאטירה טרחנית, אז שיהיה ברור: מעל לכל, קולבר הוא קומיקאי נטול בושה עם תזמון קומי מושלם שמגובה באחד מצוותי הכותבים הטובים ביותר. ואם זה לא מספיק, הוא גם אחד המראיינים הגדולים של התקופה, שיודע להתאים את עצמו לכל מרואיין שלא יהיה, בין אם זה סנופ דוג, מדלן אולברייט או איש דת תמהוני, ולהוציא מהם את התגובות הכי מפתיעות שאפשר. (עמרי רוזן)
"Comedy Central Roast"
מאז 2003, אחת לשנה בערך, מתכנסים כמה קומיקאים מכוערים במיוחד יחד עם כוכבי עבר וכוכב אמיתי אחד, כדי לצלות את האמא של אורח הכבוד. על הבמה. הרוסט של קומדי סנטרל הוא מפגן גאוני של אכזריות, שפה גסה והומור עצמי. פמלה אנדרסון חטפה על הקלטת, קורטני לאב הגיעה מסוממת ולג׳ואן ריברס צץ קמט בעמק הסיליקון שהוא הפנים שלה. ליסה למפונלי היא שרלילה, גרג ג׳רלדו לוזר ואם שרה סילברמן או ג׳ימי קימל קופצים לבקר, מה טוב.
באוגוסט הקרוב יעלה ספיישל רוסט חדש שיעשה (סוג של) כבוד לדיוויד האסלהוף. אם עוד לא ראיתם אותו אוכל המבורגר מהרצפה כשהוא שיכור זה הזמן להדביק את הפער. כי בקרוב (אמן) גם מנויי HOT יוכלו להתענג עם קצת בשר סלבס על הגריל. ועם קללות בתרגום תקני לעברית. (הילית וולברג)
"Ugly Americans"
מארק לילי, עובד סוציאלי, מגיע למנהטן כדי להתחיל חיים חדשים, כמו תשעים אחוז מן הדמויות הראשיות בסדרות טלוויזיה אמריקניות. אך שלא כמו תשעים אחוז מהדמויות הטלוויזיוניות האהובות עלינו, הוא דווקא נופל על שותף לדירה שהוא במקרה זומבי הניזון מבשר אדם, בחור בשם רנדל, שהפך למת-חי כחלק מתוכניתו (המבריקה, יש לציין) לזכות בליבה של נערה שחיבב.
הסדרה המצוירת הזו, ששמה את הנונסנס של "פיוצ'רמה", "משפחת סימפסון", "איש משפחה" וכל יתר הקרטונים למיניהם בכיס הקטן כשזה מגיע למד הביזאריות, היא האחות המבטיחה והבועטת של סאות' פארק בערוץ קומדי סנטרל. בדיוק כמו סאות' פארק, אף היא קיבלה טיפין טיפין עוד חידוש, עוד 9 פרקים פה, 3 פרקים שם, ויודעי דבר מוכנים להישבע שבדיוק כמו אחותה הגדולה, גם היא לא מתכוונת לבעוט בדלי בחמש השנים הבאות.
"אמריקנים מכוערים" מציגה את האמריקני הממוצע כשונא-מיעוטים ואת האנשים שעובדים בתפקידים סיעודיים כצאצאי השטן (באופן מילולי, אגב. תשאלו את הבוסית וחברה של מארק, נטשה). אם אתם סטודנטים, מחפשים איך להעביר שעות מתות באמצע הלילה או חובבי סמים קלים, אתם בקבוצת סיכון רצינית שהולכת להתמכר לממתק הטלוויזיוני הזה. ראו הוזהרתם. (ליהי אלבז)
"Important Things with Demetri Martin"
אולי זו התספורת שלו, אולי זה הדיבור הרך, אבל דמיטרי מרטין תמיד נראה לי כמו הכלאה בין ג'ייסון שוורצמן ("רכבת לדארג'ילינג", "Bored to Death") והסטנדאפיסט המגה-מוזר אמו פיליפס (הבדיחה הכי מפורסמת שלו היא "יש לי תחתונים חדשים. טוב, הם חדשים בשבילי"). מרטין הוא בהחלט משונה כמו פיליפס, וגם שותף לראיה הילדותית שממנה הוא מתאר את העולם שסובב אותו, אבל העובדה שהוא ניחן במראה נערי וחינני, עוזרת להמתיק את הגלולה שהיא הביזאריות המסוימת שלו.
מרטין - הסטנדאפיסט שמדבר בגראפים, איורים, שירים ואביזרים ולא במכונת יריה של פאנצ'ליינים כפי שיחסית מקובל לאחרונה - קיבל לפני שנתיים גם סדרה משלו. למרבה המזל, הוא לא הלך על התסריט הצפוי של להפוך את עצמו לכוכב של סיטקום (למרות שלשרה סילברמן זה עבד, וגם ללואי סי.קיי, אבל עדיין). "Important Things" בנויה באמת מהדברים החשובים: מערכונים דביליים עם עיניים תמות, כאלה שלא ברור אם באמת יש בהם תובנות עמוקות או שהם מצחיקים נטו כי הם מטופשים. (עמית קלינג)
מופעי הסטנדאפ
אם מתעקשים לחלק את עולם הסטנדאפ בצורה ממש גסה, אפשר להבחין בין שני מאפיינים מרכזיים - הגזמה ומינימליזם. תחשבו על כריס רוק לעומת ג'רי סיינפלד, או שרה סילברמן לעומת ג'נין גרפלו. הקומיקאים הישראלים, לפחות הבולטים שבהם, הולכים ללא ספק על גישת over the top. הבעיה עם הבחירה הזו, היא שכשפסגת השאיפות המקצועיות שלך היא ערוץ 2, וכשאתה חי במדינה בה כמעט כל נושא הוא טאבו, אתה לא יכול להיות באמת פורץ גבולות. אז מה עושים? צועקים, כמובן. הסטנדאפיסטים הישראליים בטוחים שככל שהווליום של הבדיחה גבוה יותר, כך היא מצחיקה יותר. קל להוכיח את הטענה הזו - פשוט ספרו את הפעמים בהן אתם נאלצים להושיט את היד לשלט בזמן שידור ממוצע של "מועדון לילה". לצערי, המאפיין הזה בולט עוד יותר אצל סטנדאפיסטיות, ואין צורך בניים דרופינג ברור מאליו.
נכון, לפעמים הם לא צועקים, אבל אז הם מטפלים בסטריאוטיפים נדושים (הערס, הרוסי, הערס הרוסי) בצורה כל כך לא מקורית, כאילו לא למדנו אף לקח מימי ז'וז'ו חלסטרה. אני בטוחה שישנם סטנדאפיסטים טובים בארץ, פשוט חסרים להם שלושה דברים - במה לגיטימית ופוריה כמו קומדי סנטרל, ושתי ביצים מטאפוריות גדולות ושעירות, שיעזרו להם לשחוט פרות קדושות. בינתיים, כדאי להם לשבת מול הספיישלים של קומדי סנטרל וללמוד כמה דברים על חשיבותו של סאבטקסט, על היכולת לזעזע בשנינות, על מהו ביזאר אמיתי ובעיקר, איך שולטים במיתרי הקול. (מיכל ישראלי)