יחסים מסוקנים

לרוני דלומי יש המון דחף. היא אמביציוזית, תלתליה תמיד נעים קדימה ברצון להצליח. היא לא הסתפקה בזכייה במקום הראשון ב"כוכב נולד", אלא הוציאה סינגל עוד לפני שהתגייסה לצבא ההגנה לישראל. אבל לרוני דלומי אין מדחף (פרופלור בלעז) - ולכן גם אין שום קשר בינה לבין מסוקים, למעט העניין עם המדים, כמובן. כשאתה לובש מדים אתה עצוב שבעתיים על מותם של לובשי מדים, כי אתה מרגיש כמו חלק ממשפחה ממש גדולה. כשאתה עצוב שבעתיים אתה מרגיש שאתה יותר תורם ויותר שייך לספיישלים בהנחיית צביקה הדר - שמוצאו, אגב, לכל מי שלא ידע, הוא רומני. רומניה היא מדינה מזרח-אירופית שבה נהרגו שישה אנשי צוות ישראלים בהתרסקות מסוק. ופה קבור הקשר בין "כוכב נולד" וצביקה הדר לאסון המסוק.

תהיה זו התחסדות לומר ש"כוכב נולד" היא הראשונה והאחרונה שנדחפת לתוך האבל הלאומי. כולנו היינו שם, כולנו חטאנו בפופוליזם, כולנו אידיוטים. אבל אמש, מול מאות אלפי צופים בפריים-טיים, הגיע הרגע שבו אתה לא צריך לדחוף לעצמך אצבע לתוך הגרון כדי להקיא מגועל. הדר לבש על פניו ארשת ממלכתית ואמר בלי בושה שזו חובתם להמשיך לשיר, כאילו השירים הגלגל"צים - כמו "תפילה" של עפרה חזה, "שער הרחמים" של מאיר בנאי ועוד כמה אסונות מוזיקליים - הם אלה שישפרו לנו את מצב הרוח; כאילו הקולות המזייפים יותר ומזייפים פחות של חבורת נערים ששרה במקלחת הם אלה שינגבו את הדמעות; כאילו מישהו שם את "כוכב נולד" וצביקה הדר להיות אלה שיגידו לנו איך להרגיש.

משפטים סתומים על עתיד טוב יותר

עזבו אתכם משטויות כמו אסקפיזם מחד, ועזבו אתכם מהזדהות עם הקורבנות וקביעת הלו"ז של האבל מנגד. היום קברניטי תוכנית שחשה את עצמה תוכנית דגל או מדורת שבט, מרשים לעצמם לשחק לצופה ברגשות, לגרום לו לצחוק או לבכות, לתת לו את התחושה שהוא צריך חיבוק או בריחה מהמציאות. הם מתיימרים - בעזרת משפטים סתומים על עתיד טוב יותר - להיות חכמים וצודקים, צודקים וחכמים. לעזאזל, בשם כל היסעורים והיסעורות, הרי מדובר בתאונה, לא במתקפת טרור משולבת, לא גל של רעידות אדמה, לא משבר כלכלי. אי אפשר לקוות לעתיד טוב יותר, אלא צריך לגרום לעתיד להיות טוב יותר. מחר תהיה עוד תאונה, כטבען של תאונות, ועד שלא יבדקו וישפרו ויתקנו, יהיו עוד ועוד ועוד תאונות. והרולטה הזו - מי יחיה ומי ימות, מי בקיצו ומי לא בקיצו - היא ממש לא גחמה או תקווה של צביקה הדר, אלא החיים.

ובערב כזה, שבא אחרי ערב שבו "אחד העם 101" ו"הצרות שלי עם נשים" שודרו למרות שהיה ברור שקרתה טרגדיה, ובתום ערב שבו מהדורות החדשות מכרו לכם טמפונים וקורנפלקס בין הדמיה של התרסקות לשיחה עם אלמנה, אקמול לאומי בדמות צביקה הדר היה ממש יותר מדי. זה היה החטא. עונשו הגיע עם פליטת פה סמי-אומללה של מרגלית צנעני כשאמרה לחיילים שבקהל, "תתקשרו להגיד 'מחר אני בבית'", שזה בדיוק מה שעשו אנשי הצוות רגע לפני שעלו על המסוק בדרכם האחרונה. כי כשזה לא בא מבפנים זה נראה מעושה. וכשזה נראה מעושה זה גורם לך לסלוד מאותם אנשים שלוקחים על עצמם תפקידים שלא הולמים את מידותיהם ורק לחשוב על ישיבת ההפקה רגע לפני שהתוכנית עלתה לשידור, העיקר לצאת בסדר בעיני עצמם ולגרום לכם להאמין לזה.

>>> כל הטורים והביקורות של פיני אסקל

>>> "כוכב נולד 8": הסיקור המלא