פרס פוליקר

תאמרו מה שתאמרו על האמריקאים, לפחות לסמס כמו שצריך הם יודעים. לא קרה מעולם שלטופ של "אמריקן איידול" הגיעו אנשים לא ראויים, קוריוזים מוזרים שלא ברור איך צלחו את שלב האודישנים או סתם מתמודדים בינוניים שעשו עיניים יפה למצלמה. כל אלו הצליחו להיאחז בציפורניים עד שלב מסוים, אבל בסופו של דבר פינו את מקומם לכשרונות הענק שהתוכנית ההיא מגלה לעולם.

רשימת ההדחות של השבועיים האחרונים בכוכב נולד הוכיחה שלקהל הישראלי לא מגיע קרדיט דומה. טרם התאוששנו מההדחה הכפולה והמרסקת של אדר גולד ונאור אלבז בשבוע שעבר, שהותירה את התחרות עם הרבה פחות פייבוריטים, והנה הגיע לו עוד שבוע בו נפרדנו מתהל שהם האלגנטית והסטואית, ומנועה דויטש, כנראה האישה הכי קולית בארץ.

מבט חטוף על מי שנותר מעורר סוג של גיחוך. מבצעים ענקיים הושלכו מהתחרות בשלבים כה מתקדמים בעוד הבינוניות ה-SMS-ית חוגגת על חשבון הצופים שעוד מאמינים שהתחרות הזו שווה משהו בעולם האמיתי. השופטים נופלים גם הם בלחשי הכשפים של הסתמיות הבלתי נדלית שמספקים מרבית המתמודדים ולא נותר אלא לשאת תפילה אל אלוהי המסרונים ולבקש שישמור על הטוב שעוד נותר. מתמודדים בעלי ייחוד, אישיות, אדג' ופרסונה מגובשת הודחו על פני שבלונות מרגיזות שלא רחוק היום בו יופיעו בפסטיבל ויוציאו יומני נוער. הקהל בבית לא רוצה נינט או סקעת. הוא רוצה ג'סטין ביבר.

מהארון לכוכב נולד

ספיישל יהודה פוליקר, שהגיע בעקבות סכסוך מעל דפי העיתונים בין פוליקר לגל אוחובסקי, הרגיש קצת לא טבעי ורחמנא לצלן - טיפה יחצ"ני - לאור מסע היציאה מהארון של הזמר והיוצר הענק. מצד שני, מדובר במי שסיפק למתמודדים את החומרים הטובים, האישיים, והמורכבים ביותר שהתמודדו עימם עד כה, ועל כך יש לברך.

ערב התחרות השני, שזכה לתמה המטופשת והמפוזרת "שירים שצעדו במקום בצמרת" נראה כה עלוב וחובבני לעומת העומק והתוכן שיצקו שיריו של פוליקר אל הופעות המתמודדים, ולא נותר אלא למחות על המריחות הפתטיות של ההפקה עם תוכניות נטולות כל קונספט בכל מטרתן היא להגיע בסופו של דבר לעוד הדחה.

אפשר לסגור כבר שלישיית גמר: אחרי כמה הדחות כואבות ומאכזבות צריך להאמין שהתוכנית הזו היא עדיין בעסקי גילוי ויצירת קריירות לאנשים סופר מוכשרים ולא רק תחרות פופולאריות על ליבן של בנות ה-12. בשני הערבים, אבי בן אבו הפגין עליונות ניכרת וכמעט מוחלטת על חבריו לנבחרת עם ביצועים שליקוק אצבעות לא מתחיל לתאר אותם. פוליקר ועמיר בניון בשבוע אחד, ובהצלחה כה רבה זה הום-ראן שאף אחד לא יכול לקחת ממנו.

דיאנה גולבי נתנה פוש קצת חזק מדי ב"שלל שרב" אבל חזרה לעצמה ובגדול בתחכום המענג של "תמיד אהבה" בעוד אוהד שרגאי הבלתי נלאה עבר ללא מאמץ מעומסי הרגש של "דברים שרציתי לומר" לעליזות ולעליצות של עיבוד הלאונג'-בר שלו ל"יום מעונן".

מדובר בשלושה אנשים מחוננים שגמר בלעדיהם יגחיך את המעמד כולו (אם אפשר להגחיך אותה העונה הזו יותר ממה שהיא כבר מביכה ומתארכת).

סייחות שחורות: שתי המתמודדות המעניינות ביותר שנותרו הן ללא ספק מעיין בוקריס ובת נטף. האחת נוטפת קול פעמונים ומתיקות אין קץ שמתחילה לעצבן את השופטים, השנייה, חוטפת כאפות מדי שבוע על המלנכוליה והמורבידיות שהיא שופכת אל תוך הביצועים שלה. כל אחת בסגנונה ובדרכה נחושה להראות לפאנל מאיפה משתין הכוכב ולהטיח בהם שבוע אחר שבוע את האישיות, הסטייל והמורכבות המיוחדות להן. לא ברור מה רוצים מהם השופטים, שחוזרים על מנטרות קבועות שלפרקים מתעלמות מאיכויות ביצועיהן, אבל כשהאינדיבידואלים המקוריים והמרתקים על העונה הולכים ומודחים בזה אחר זה, המרדנות של השתיים האלו היא תענוג טלוויזיוני צרוף שכנראה עובד גם על המסמסים שמשאירים אותן שוב ושוב.

הבנו את הקטע, אפשר להתקדם: אומרים שילדים וכלבים תמיד גונבים את ההצגה. אז במקרה של "כוכב נולד 8" מדובר בילד וסט תלתלים תכול עיניים. יובי מרון הוא הכי מותק שיכול להיות, לאכול אותו ממש. אבל "כמעט סתיו" שלו היה עתיר זיופים וחסר היה את כל הרגש שיצק לתוכו המבצע המקורי, גידי גוב. "ארץ" של שייקה פייקוב היה פשוט מביך ומשונה ולחלוטין לא קשור לתחרות, למהות שלה ולכוכב הלכת עליו אנחנו חיים. לנסות להיות מיוחד זה יופי, כשהתוצאה ארכאית ומשמימה זה פחות יופי. מרון, בין אם הוא יודע ובין אם לא, חייב הרבה למראה החיצוני שלו שמשאיר אותו בתחרות על פני מתמודדים טובים ממנו עשרת מונים. את מי שהתוכנית הזו עוד מזיזה לו זה בהחלט מכעיס, אבל לא מכעיס כמו הקוריוז והאגדה, אור גלעדי. המלך הוא עירום, כך אומרים. וגלעדי הוא ילד, שנראה, נשמע ומתנהל כמו ילד. כל הופעה שלו מרגישה כמו טקס בית ספר (במקרה של "פרח" זה היה טקס יום הזכרון) והביצוע של "את יפה" מכוון עד כאב לילדות המחוצ'קנות והמשועממות שמסמסות לו עד שנושרת להן הציפורן. אולי די?