של מי המלחמה הזאת בכלל?

1. ספילברג&הנקס. תעיפו לרגע מבט בסטיבי וטומי, האנשים שעומדים מאחורי הפרויקט הגרנדיוזי של HBO. השניים כל כך אפרוריים, רחוקים שנות אור מהתדמית ההוליוודית, נראים כמו פקידי שומה נעבכים שאיבדו את החותמת הרבה יותר מאשר זוכי אוסקר או גלובוס. בואו נאמר שאם הם מאחרים לגן של הילד - נו, היו פקקים בדרך לעשות קניות לשבת - הם בדיוק מסוג האנשים שיקנו לו מארז 'מי בא לאבא'. יותר מזה - נגד אנשים כמו שני השוקיסטים שלנו חייבים להבעיר צמיג ולצעוק בצומת 'אל תתנו להם רובים', אחרת זה יסתיים לא עלינו בירי כוחותינו על כוחותינו. אבל בסוף נתנו להם רובים, מיני-סדרה ("הפסיפיק") אחרי מיני-סדרה ("אחים לנשק") אחרי סרט ("להציל את טוראי ריאן"). ולא רק שנתנו להם רובים, גם חילקו להם פרסים. איכשהו, דווקא שני אלה הצליחו לפתח את הגנום הכל כך מסובך של המלחמה המשמעותית ביותר של המאה שעברה.

2. סושי סמבה. הקרבות של מלחמת העולם השנייה בין האמריקנים ליפנים לא רק היו מעקובי הדם שנראו באותן שנים, אלא כאלה שהמחישו והבליטו את ההבדל בין התרבויות בעיקר כפי שהוא נתפס בעיני היוצרים, הלוחמים והרחוב האמריקנים. אף אחד לא מדבר על זה בקול רם, אבל בכל סרט מלחמה מאותה תקופה היפני הממוצע שואג כשהוא מתעורר בבוקר, הולך לישון בבוקר, נחשף לאמריקני בטעות, או סתם מביט בציפורים. השאגה ההיא מוכיחה שהוא נתפס כברבר. יכול להיות שתחקיר מעמיק היה מוכיח שאכן בכל יפני טמון יאקוזה, קמיקאזה, סמוראי או מאקי אבוקדו משולהב יצרים, אבל סביר להניח שמדובר בהגזמה אמריקנית. בעוד היפני מצטייר כאכזר לכל אורך הדרך - בין אם הוא עובר אורח קשיש, לוחם צעיר או תינוק שמסונדל לאמו הממולכדת - לגיבור האמריקני של ספילברג&הנקס יש מבט חולמני, ערכים, מצפון, דעות, דמעות, נפש של משורר ובאופן כללי מטען רגשי כבד שמשדרג את חבילת הבסיס עם ערוצי הספורט לחבילה שתתאים גם לזוג. אמריקני כמובן, לא כזה שמורכב מיפני וגיישה.

3. האוקיינוס הפציפיסטי. שטיפת המוח האנטי-מלחמתית של יוצרי "הפסיפיק" מגיעה בשלב מאוחר יחסית - וזו נקודה לזכותה. די, כבר מזמן הבנו שהאמריקני החדש הוא כזה שמנסה לבעוט בממשל הדפוק, בהיסטוריה הדפוקה ובמקדונלד'ס הדפוק. השיפוטיות הפציפיסטית - שכמעט תמיד מצטיירת כבאמפר פופוליסטי מטריד - הגיע למקום שבו היא מצליחה להרגיז גם אנשים שעוקפים משמאל. דווקא עד אותו רגע מובהק שבו אחד הגיבורים משתנה מול עיני הצופה תוך דקות מחלומה הרטוב של כל אם פולנייה למפלצת רצחנית, הסדרה המרשימה הזו כמעט כופה על עצמה שלא לכפות עמדה. בפרקים הראשונים, הרכים יותר שמסמנים גזרות בניואנסים יפהפיים, עדיין מתקיים איזון בין טוב לרע, בין המיליטנטי לשוחר השלום, בין הביקורת הסמויה להצדקת המלחמה. רק אחר כך הרסן משתחרר והביקורת של צמד פקידי השומה הופכת לחצ'קון ענק בפניה השמנוניות של אמריקה.

4. איזהו גיבור. שלושה חיילים יצאו לדרך. הראשון הוא ג'ון בזילון, גיבור מלחמה אמיתי שזכה בעיטור הגבורה. הוא משחק אותה ג'יימס בונד בהתחלה, אבל מתרכך ונהיה פחות מרוכז בעצמו ויותר באהבה - הן אהבת המולדת והן אהבת אישה. השני הוא רוברט לאקי, שעובר מסכת ייסורים קשה בזמן שהוא מתמודד עם הפחד והאובדן. השלישי הוא יוג'ין סלדג', בנו של רופא שנלחם על הזכות להילחם למרות שיש לו איוושה בלב. שלושתם משמשים כסמל לגבורה האמריקנית - גבר שבוכה בלילה, מתגעגע לאהובה, כותב בחרוזים, מרטיב במיטה, מחבק את חברו שמרטיב במיטה, מבצע המתת חסד באויב, משגל בעדינות, מביט למוות בעיניים ברגישות. המאצ'ו הגדול ביותר של פעם הוא כבר מזמן לא מאצ'ו. הוא נהיה דומה יותר ויותר לטום הנקס וסטיבן ספילברג, לפקידי שומה, לאנשים שננעלים באובססיה על פצעים אמריקנים ומניחים אותה למרגלות עץ האשוח פעם אחר פעם באריזת מתנה מרשימה ומרהיבה במיוחד.

איך אומר שם אחד המפקדים ברגע של פילוסופיה צבאית יעילה ועצלנית כאחד? למה לרוץ אם אפשר ללכת, למה ללכת אם אפשר לעמוד, למה לעמוד אם אפשר לשבת, למה לשבת אם אפשר לשכב, למה לשכב אם אפשר לישון. אם כן, למה להילחם אם אפשר לעשות מרתון של "הפסיפיק".

"הפסיפיק", ראשון עד חמישי, 22:00, yes4