סודות ושקרים

בשבוע שעבר ביקרתי חבר שהיה מאושפז בבי"ח איכילוב ופגשתי שם את משה - לא, לא משה מלצר חולון; אלא משה, אח רחמן (אוחצ'ה לכל דבר), ת"א - שהודיע לי חד וחלק בקול נשי ומניירות של דראג-קווין שאם לא מחזירים את דן מנו הוא ממש, אבל ממש, לא יודע מה הוא יעשה. לנונה רחומת הלב לא הייתה ברירה אלא לשקר למתוק ההיסטרי כשהיא מורחת אותו בהבטחות של "יהיה בסדר" וש"יש לה קשרים בהפקה". אז חזרתו של התחמנו מוקדשת לך, משה. וגם לנונה עצמה, כמובן. ולכל מי שנהנה לחכך כפותיו נוכח מניפולטורים גמדיים מלאי שארם שגונבים את ההצגה והופכים אותה למעניינת.

אבל עוד טרם סיימה נונה לפזז על שובו של העו"ד התכסיסן והסכסכן מאי המתים, וכבר קיבלה לפנים בומבה בדמות ההדחה הכפולה והאכזרית של כל מי שנחשב לבני בריתו של הנוכל. הפצצה שהטיל זוארץ על הדחה שנייה ומיידית שאף אחד לא התכונן לה בניסיון למוטט את מגדל התיאומים בין כל הבוחשים הייתה יותר מדי עבור הלב החלש של נונה. היסטריה קלה אחזה בנונה תשושת הנפש, ועתה גם היא רוצה לזעוק ולקונן בחוצות העיר: "שומו שמיים, אלוהים אדירים. הכיצד ייכון שבט דן ללא המרינה התל אביבית שלו. איך ילכו שניים בלתי אם נועדו (לחפות על התחת של התחמן החביב על נונה)?"

משה, (אח רחמן, ת"א), גם רתח ממש כל פעם שהשם של העאלק-מאמי, מירית, הסתנן לשפתיו - כל הגוף שלו התעוות בנשיות עמוסת פאניקה ותיעוב, ולנונה לא נותר אלא להצטרף בקילוס ובגידוף. הרפיוטיישן של המתחסדת שקוף - מדובר פה במרוקו סכין, שמחייכת לך בפנים אבל באה לך בגב (ראה ערך: אקס מאמי נשבעת לדן להדיח עמו את שפקס) ומסיימת במסובבת לוידוא הריגה (ראה ערך: אקס מאמי מחבקת ומוקירה את הערכיות של טל אך מחסלת אותו שניות אחר כך).

ארכיפלג גולאג

עם יד על הלב, לנונה לא כאב יותר מדי כשטל אנגלנדר הודח - משהו במשחק של איש השייטת הערכי עייף אותה מרוב שיממון עד כדי פיהוקים פעורי לוע מלווים באנחות זיקנה, האיש חתיך אבל הכי משעמם. לעומת טל, נונה חשה צורך לעבור לדקת דומייה של הומאז' לאישה שכל פלח וטפח שלה מוצקים ומונחים במקומם ויש לה רק פגם קטן ולא מהותי בחלל של בית החזה השופע שלה - חוסר לב.

תענוג היה לשמוע את שירת הברבור של אשת הברזל על הצפיפות השבטית שניות לפני הדחתה, או במילותיה שלה: "חנוק לי, יש לי קטעים ביום כזה שאני מדמיינת לעצמי ככה איך אני מעמידה קו יורים כזה ופשוט טו... טו... טו... כולם נעלמים." נונה ממש תתגעגע לאישה עם הפלחים ולקור העז הנושף ממנה - אחד התענוגות הצרופים בעונות בה השתתפה האדונית קבישר הייתה להתפעל ולתעב בו זמנית את האישה שהייתה שולחת את כולם לעבודות כפייה בשיטת הגולאג הסובייטי, אם רק מישהו היה נותן לה.

המובטל רמבוטיטו

בכובד לב מוענק השבוע הצל"ש על נחשיות לחזרזר שיצא תיגר על ה"ביחד" של השורדים הוותיקים בהכרזה: "אני אסכסך ביניהם, אני אלבה את האש, זה כמו בעסקים - אני מזהה שבר ונכנס בו עד שאני מרסק אותם - זאת השיטה שלי!" ולדאבונה של נונה גם צלח את המהלך.

אז למרות שנונה דווקא מחבבת טינופת באופן כללי, וסכסכנות עושה לה טוב לעור הפנים, את זו של שפקס קשה לה לעכל; החזרזיר אוכל בפה פתוח עם שאריות שנמרחות לו על הפנים, מתנפח כמו טווס תוך כדי דיבור עילג ששורק בשי"ניות, מאדים בכעס ילדותי כמו תחת של אורנג-אוטנג, ומתלהם כמו ילד כאפות לשעבר שמטבע הדברים הפך ליבו לאבן והנקמנות היא טבע שני לו. ועוד קורטוב תיעוב לסיום סיומת: השפתיים הלחות והמריירות על בסיס קבוע של שפקס גורמות לנונה מחשבות כפירה על כך שהחזרזיר הצליח לעבוד על ההפקה ולהבריח וזלין בפי הטבעת - שמישהו שם כבר יעביר לו חתיכת טישו.

אם ציפיתם לתגובה בעניין הבגידה של המג"בניק הפאשיסט באנגלנדר, אז דעו לכם שמדובר פה בסוגייה קשה וקורעת מבפנים. אם נונה הייתה מכינה כתב הגנה היא הייתה מתארת בפני חבר המושבעים את התאהבות הבזק של המג"בניק הטוטאלי והמסור באיש השייטת הערכי, ושהבגידה היא תוצר של קנאה מעבירת דעת כשראה את אהובו נוטש אותו וחוזר לאהוב שחזר מאי המתים. בקיצור: נוט גילטי, יור הונור - בשל אי שפיות זמנית. או במילותיו שלו: "מדובר פה ברמבוטיטו, בבשבקולס!"