טלוויזיה/כתבה/סקס

קשה לשים את האצבע במדויק על הרגע בזמן בו החלה המהפכה, אבל אי שם בשנות השבעים, אחרי שהאמריקנים אכלו חרא במלחמה עקובה מדם בוייטנאם, דור שלם של ילדי פרחים שגדלו למבוגרים שוחרי חופש ביטוי. האומה התפכחה. הטלוויזיה הלכה והפכה לכוח עולה מול המסך הגדול.

רגע אחרי ש"ימים מאושרים" טובת המזג ו"משפחת בריידי" הנאיבית והמעצבנת כבר הפכו להיסטוריה נוסטלגית ושנייה לפני שארון ספלינג הכניס את אלקסיס קולבי מ"שושלת" בין הסדינים עם דקס דקסטר, התאפיינו שנות השבעים בכל הסממנים של תקופת מעבר. כזו שתסמן את תחילת הפריצה מחומות הפוריטניות אל עבר פתיחות גדולה יותר בכל הנוגע לסקס על המרקע ועד למהפכת ערוצי הכבלים שהכניסו משגלים לוהטים לתוך הסלון שלכם מבלי שתהיו מוכנים לכך.

הפחד של האמריקנים מטיפול בסקס בתכנים טלוויזיוניים התווה את הדרך ליוצרים בשנות החמישים והשישים. וגם בעידן ההתעוררות, העדיפו בטלוויזיה לבנות סקס אייקונז דוגמת פארה פוסט הויטלית והקופצנית על פני התעסקות אמיתית ביחסים. מי שטרפו את הקלפים, אבל ממש בקטנה, היו ג'ק, ג'נט וכריסי - גיבורי הסיטקום המצליח "שלושה בדירה אחת". קומדיית הטעויות בה גבר צעיר מעמיד פני הומו על מנת שיוכל לעבור לגור עם שתי שותפות ומסתבך בשלל צרות משעשעות בשל היותו רודף שמלות כרוני, אולי נראית היום כמו ממתק סכריני מטופש אבל בהקשר התקופתי, חייבים להוריד בפניה את הכובע. גבר שחי עם שתי נשים שמסתובבות בפיג'מות קטנטנות, אזכור בלתי שיפוטי של הקהילה הגאה ובעיקר טונות של דיבורים על סקס שנעשו כולם ברמיזות, דו משמעויות וצפנים מוכמנים. ההתעוררות החלה - הסכר נפרץ.

זין על הסבנטיז

השלב הבא בגיל ההתבגרות של הטלוויזיה האמריקנית לא כלל חצ'קונים ושיעור יתר אלא להפך - סבוניות הפריים טיים המצליחות "דאלאס" ובעיקר "שושלת" עסקו באנשים עשירים, תככנים, יפים ומיניים. הבעיה הייתה שהם היו גם גדולים מהחיים, אובר דרמטיים ומוקצנים לעייפה. והסקס? כולם עשו סקס אבל המקסימום שאנחנו זכינו לראות הייתה הנשיקה הרומנטית שלפני, הסיגריה שאחרי בינות סדיני הסאטן והמון מבטים מלאי אעלק-משמעות. התיאטרליות מלאת המחוות והפרוות החזיקה את הצופים מרותקים לזמן מה אבל הניינטיז הביאו עימם בשורה חדשה. מחלת האיידס הביאה את הקץ על עידן של זיונים נטולי מחשבה והשלכות. הקהילה הגאה הפסיקה להסתתר ודרשה את מקומה בנראות טלוויזיונית וקולנועית ובייצוגים הולמים ואמצעי מניעה הפכו להיות חברם הטוב ביותר של הורים ומורים ברחבי אמריקה.

תחילת שנות התשעים פעלו על שני מישורים, האחד הביא סדרות למסך סדרות מחוספסות כמו "NYPD" ו"פרקליטי אל.איי". הטוסיק של דניס פרנץ אמנם היה פסגת הפרובוקציות באותה תקופה, אבל ההתחממות שנרשמה בגזרה עתידה להתלקח ללבה רותחת כמה שנים אחרי. מאידך, סדרות נעורים שבראשן "בוורלי הילס 90210" הציגו צעירים שעושים סקס ואחר כך חופרים על זה שעות.

רדי על מסך הטלוויזיה שלי

ואז, בסוף שנות התשעים כשטבלאות הרייטינג נשלטות בעיקר על ידי דרמות בתי חולים, פרצה HBO לחיינו וחוללה מהפכה שתירשם עוד בספרי ההיסטוריה. "סקס והעיר הגדולה" שעלתה ב-1998 דיברה על סקס כפי שמעולם לא דיברו עליו בטלוויזיה. היא פתחה את תיבת הפנדורה הפרטית של כל אחד מאיתנו על כל סטיותיה. כל ארבע הבנות של "סקס" נצפו מזדיינות ביותר מהזדמנות אחת במהלך שש העונות של הסדרה - וכן, היו גם ציצים, גניחות, ליקוקים אנאליים ורתמות שמשתלשלות מהתקרה.

אבל, עם כל הכבוד, לא רק לארבע סטרייטיות היפר-בורגניות מניו יורק מותר לעשות חיים, נכון? רשת Showtime המצוינת לקחה על עצמה, עם תחילת המילניום החדש, משימה לא פשוטה אך מבורכת - אימוץ הקהילה הגאה והפקת סדרות שיעניקו להם נוכחות טלוויזיונית, יתארו את חייהם בתוך עצמם ועם החברה הסטרייטית שמסביבם ולא יחסכו בסצנות לוהטות עד אימה - כאלו שיגרמו גם למאצ'ו הגדול ביותר להרהר בהתנסויות. "הכי גאים שיש" שעלתה ב-2000 (והתבססה על המקור הבריטי המוצלח) ו"ישנן בנות" שעלתה ב-2004 הכניסו את הצופים, כל אחת בתורה, אל מאחורי וילון הסקרנות המציצני שיש כמעט לכל סטרייט לגבי איך הדברים בדיוק עובדים אצל חברינו מהקהילה. מאחר והסדרות הללו עמלו על פיתוח דמויות ולא סטריאוטיפיים היה משהו מרגש ואמיתי בסצנות הסקס המרובות ששובצו בהן על אף שחלקן גבלו לא פעם בפורנו רך.

הילד מפנטז

בעידן של פסיכולוגיה, פסיכיאטריה, כדורים, מטפלים ודיכאונות, אין זה מפתיע שהצעד הבא יהיה התבוננות על סקס מנקודת מבט אינטרוספקטיבית, אנליטית, עצובה לפעמים אבל חשופה ובוטה מאי פעם. בד בבד, ייתכן וכל הנוירוזות הללו הולידו גם כמיהה למה שהיה פעם. לתככים קשים ולזיונים קשים יותר. "רומא" "שושלת טיודור" ו"דדווד" העניקו לצופים שיעורי היסטוריה מרתקים ולצידם מנה גדושה של סקס חייתי, קדמוני כמעט. סקס שמטרתו לכבוש, לבעול, להכאיב, לענג את דמעות, להרוס מדינות ולהפיל ממלכות. מסתבר שמלכים, שרי צבא וגם קאובויז עם שיניים ממש גרועות ידעו לזיין כמו שאנחנו יכולים רק לחלום.

ואכן, העשור הראשון של המאה ה-21 מסתיים בנימה מעט אחרת מהחלום הנהנתני. אנטי גיבורים כמו האנק מודי מ"קליפורניקיישן" וריי דרקר מ"מצויד" מזיינים המון ומכל הסיבות הלא נכונות. למעשה, פריצת הדרך של הסדרות הללו היא בהזניית דמותו של הגבר, של הגיבור. האחד הוא הדוניסט אבוד שמנסה לעשות את הדבר הנכון אבל מתקשה לומר לא לפיתוי, בעוד שאצל השני שיגולים הפכו לאקט הישרדותי - זין גדול = הרבה פרנסה, וכשהבית שלך נשרף והדיי ג'וב לא מכניס, "זנות" מפסיקה להיות מילה גסה. למרות שמדובר בסדרות המביאות סצנות סקס מתובלות, מספרות את סיפורי הגיבורים בחצי חיוך, ואפילו נופלות תחת הקטגוריה קומדיה - יש בהן מרירות רבה, שדים פנימיים והמון התעסקות מודעת בדרך בה סקס משנה אותך, את יחסייך עם אנשים ואת גישתך לעולם ולסובבים אותך.

נדמה שאף סדרה לא הצליחה להתחבר למקום הכואב הזה, אל המקום אליו חוששים ללכת כשמעדיפים לצחוק על דמויות כמו מודי או סמנת'ה ג'ונס במקום להכיר בחולשות, יותר מ"תגיד לי שאתה אוהב אותי" של HBO. קשה לעיכול, ריאליסטית, פורנוגרפית - תקראו לה איך שתרצו - אבל "תגיד לי" ששרדה רק עונה קצרה אחת של 10 פרקים היא פסגת החשיפה. אליה מתנקזים כל הפחדים של בני אנוש מסקס, מהדיבור על סקס מהרחבת אופקים בסקס.

הסדרה, שעסקה בשלושה זוגות, כל אחד בשלב אחר בחייו ובמערכת היחסים שלו, המגיעים לסשנים אצל אותה מטפלת זוגית ומשפיעים גם על חייה. בלי פסקול או מוזיקה, עם מצלמות יד היוצרות תחושה כמעט מציצנית, ועם סצנות סקס כה גרפיות - הכוללות יחסי מין מלאים, מין אוראלי, אוננות ושפיכה  - "תגיד לי שאתה אוהב אותי" הפכה לסנסציה. הרבה מעבר לצקצוקי הלשון ולהשפלת המבט שהיא מעוררת במי שלא יודע איך לעכל אותה, היא אמיתית ונכנסת לקרביים, לווגינה ולרקטום של הזוגיות של כל מי שיושב בבית וצופה. נישואים ללא סקס, סקס אך ורק למטרת התעברות, סקס רק לשם הסקס. לא הכל זה גן של שושנים, והתעלסויות מלאות תשוקה. סקס הוא קשה, ודוחה, ומהנה, ומדכא, ומענג ומרגש ומרסק. ובשביל להבין אותו ככה, אנחנו צריכים לראות הכל. בלי סדינים שמכסים בדיוק איפה שצריך, בלי זוויות צילום מהונדסות היטב ובלי הבעות פנים מרוגשות וגניחות דרמטיות. תנו לנו אותנו כמו שבאנו לעולם - אנחנו כבר נדע מה לעשות עם זה.