היה היה: חמש סדרות הקאלט שחייבות לחזור למסך

המילה קאלט טומנת בחובה משמעויות רבות. כזה מגיע לטלוויזיה פעמים רבות מדובר במוצר שהצליח לנפק דמויות חד פעמיות ובלתי נשכחות  וליצור פניני לשון ששרדו. לעתים קרובות תוכנית הקאלט לא תתקבל באהדה מיידית ותקבל את מעמד הפולחן שלה מקהל מעריצים קטן אך אדוק.  כמעט תמיד יהיה בה משהו משונה, חריג אבסורדי אפילו. ולפעמים, וגם זה קורה, היא פשוט תהיה כל כך גרועה שאי אפשר יהיה שלא לסגוד לעצם קיומה.

עם חזרתם לחיינו הערב (בדיליי של שבע שנים) של מירי פסקל, הפקחית הבלתי נלאית של "אחד העם 101" ושאר הדמויות המטורללות של קומדיית המופת עתירות העלבונות, נזכרנו בעוד כמה תוכניות שלא היינו מתנגדים אם היו אוספות את חברי הקאסט המקורי, ומתגמלות אותם בהתאם - רק שיחזרו לנו למסך.

קרובים קרובים

לא מספיק לכנות אותה "הסיטקום הציוני הראשון". גם בשל העובדה שלא קם עדיין שום תחליף שיכול להגיע לקרסוליה (ולא, גם בעונתה ה-200 "החיים זה לא הכל" לא תצלח) וגם בשל העובדה שמדובר בתואר ריק מתוכן עבור מעריצי ההארד-קור של הסדרה שמדקלמים בעל פה כל פרק ועוצרים נשימה לקראת כל לופ שידורים בערוץ 23. כל שחקני הסדרה, טפו טפו, חיים, בריאים ועובדים (אילן דר אפילו התקאמבק לאחרונה על המסך ב"כאן גרים בכיף") והכימיה ביניהם הייתה נדירה כל כך, שלא נותר אלא להשוותה לזו שהייתה בסיטקומים המצליחים בהיסטוריה - "סיינפלד" ו"חברים".

המשפחות של ויטק 9 חיו את חיי הפרברים התל אביביים של תחילת האייטיז,  אבל בכל פעם שאנחנו רואים את יורם מהופנט ומדקלם בלדינו, את תיקי שרה ודופקת על השניצל, את ליאורה משוויצה בצביקה, האקס מהגרעין, ואת אילן תר ללא הצלחה אחר בושם לליאורה, זה עדיין מצחיק עד דמעות, גם ב-2010 כשאף אחד כבר לא שולח את מולי שגב לחדר שלו. ב-2004 אמנם התאחד הקאסט לפרק מיוחד, אבל אנחנו צריכים יותר מטיזר, בטח כזה שכתוב בינוני. ייתכן וצריך את לארי דיוויד שיתווך פה ריוניון כמו שצריך.

הקומדי סטור

ייתכן והסיבה העיקרית שבגללה דרוש איחוד במקרה הנדון, היא שאנחנו זקוקים בדחיפות למשהו שיזכיר לנו למה אהבנו פעם את הטרחן הלאומי, צביקה הדר. אבל אי אפשר גם להתעלם מתרומתה התרבותית של התוכנית. והייתה כזו. בתחילת שנות התשעים  הייתה "הקומדי סטור" תשובה ניצחת לסאטירה יוצאת הדופן שעשתה "החמישייה הקאמרית". בלי שום יומרות ועם המון פיגור ואופטימיות, נכנסה לחיינו חבורת מצחיקנים אנונימיים שהתלבשו כמו ניצבים ב"חגיגה בסנוקר" ויצרו דמויות כה נלעגות, מגוחכות ובעיקר הזויות, שאי אפשר היה להסיט מהן מבט.

ז'וז'ו חלסטרה של צביקה הדר, הוא אולי השריד שכולם אוהבים לזכור אבל "יש לי יש לי", "ג'ודי לוץ אהרונוב קרפין סממה" "המדען הצרפתי" ו"חם ויפת" הפכו את הנונסנס למילה קצת פחות גסה וחיברו כל אחד מאיתנו לאידיוט הקטן והחבוי ששוכן בתוכו, זה שרוצה לצחוק מכלום ועל הכל, זה שמוצא לעתים הומור בדברים שאיש לא מבין מה משעשע בהם וזה שלא מפחד להודות שגם כמעט 20 שנה אחרי, 'הקומדי הסטור' עדיין מצחיקה אותו.

הרצועה

קשה להאמין שתוכנית בה כיכב כלב מדבר הפכה לאבן דרך ביצירה הסאטירית  בישראל אבל איש לא יכול להכחיש שיותר מכל תוכנית פאנל, נבחרת כוכבים או מדורת שבט שתרצו למצוא לכם, החבורה המטורפת של "הרצועה" הביאה את צופיה לקצה גבול היכולת. הדמויות המקוריות ביותר, עם הוואן ליינרים הקורעים ביותר, מבוצעות על ידי האנשים המוכשרים ביותר בביצה.

אחרי שטל ברמן, שתפקד כמבוגר האחראי, פינה את כסא המנחה לדמותו של עופר נבאחו (אורי גוטליב) התחיל הקרנבל האמיתי. היצירתיות נבעה מכל שורת טקסט ומכל מחוות גוף של המשתתפים. יובל סמו הפך מניצול שלישיית "פרוזאק" המקרטעת לאלוהים קומי עם ספקטרום כה רחב של דמויות שהראש לא יכול היה שלא להסתחרר. נתי קלוגר, דויד קיגלר וכמובן, דביר בנדק - הוכיחו איזה קסם יכול להתרחש כשקומיקאי אמיתי וטהור מגיע למפגש עם כתיבה משובחת. ולא, עדיין לא ראינו את ליאור אשכנזי עושה שום דבר שמשתווה לחיקוי של עופרה חזה.  יובל סמו, שאיחוד בלעדיו הוא לא איחוד,  אולי עבר לשחק בליגה של הגדולים אבל תרשו לנו לפנטז על שובו של סמו להארד קור ממנו צמח ולתחייתם המחודשת של  סלומוניקו, אראגן אלבניון וגדעון להב.

שוטטות

לא במקרה עומדים במרכזה של "שוטטות" שלושה אנשים הנחשבים לבין המוכשרים ביותר בתעשייה. אסף הראל, אורי גוטליב וארז בן הרוש יצרו תמהיל אנושי יוצא דופן בקומדיה מוזרה, מעניינת וכלל לא שגרתית שצחקה על תרבות הידוענים המקומית, על המפגש של ה"סו קולד" סלבס עם האדם 'הפשוט' ועל הפער בין השאיפות למציאות של אנשי תקשורת צעירים בביצה המקומית. במקרה הזה, הייתה זו הביצה של הערוץ המקומי בראשל"צ. אסף הראל מציג כאן את האב טיפוס המגה חנון לדמות המרוככת יותר שיגלם לימים ב"מסודרים" בעוד גוטליב ובן הרוש בתפקידי בנבנישתי ושריקי נתנו את יריית הפתיחה לקראת גלריית הדמויות המרהיבה ונוטפת הלוזריות שיגלמו ב"אחד העם 1".

כן מה?

בגזרת הסוס השחור, נמצאת סדרה שזכתה באופן שערורייתי לשישה פרקים בלבד למרות שהייתה אהובה על הקהל ועל המבקרים כאחד. בימים שעוד ניסו לעשות פה סיטקום אולפני עם צחוקים מודבקים זכה טאלנט "זהו זה" האהוב, גידי גוב, לסדרה משלו, בה גילם איש צבא קבע שוביניסט שמטופל ברעייה כנועה וצייתנית (אורלי זילברשץ), בשכן מעיק (דב נבון בעידן פרה-חמישייה) ונהגת קשוחה (עידית טפרסון) המערערת את תפיסת עולמו הסקסיסטית.

בהתחשב בעובדה שהקהל נותר עם תאוותו בידו, שהסטאר קווליטי של גידי גוב הוא חוצה דורות ובכך ששלושת הפרטנרים שלו נחשבים לקרם דה לה קרם של עולם המשחק המקומי, אין שום סיבה שלא לנקות את האבק מעל השכפ"ץ של מליק ולשלוח אותו לאיזה משט או משימת חילוץ בעזה. הצבא, ככה אומרים כאן, אף פעם לא יוצא מהאופנה.