כריתת אמן

באופן לא מפתיע בכלל, "כוכב נולד" החלה סוף סוף להתאפס על עצמה כשהפסיקה לתת למתמודדים לבחור איזה שיר שעולה על רוחם ושבה למסורת הספיישלים/מנטורים. שני ערבים שונים בתכלית הניבו כמה ביצועים שבקלות היו יכולים להישמע בגמר ובידלו יותר מתמיד את הכשרונות - מהכשרונות העצומים.

ספיישל אייל גולן היה בעייתי דווקא למי שאמורים לשחות בחומר, המתמודדים שנכנסו על הכרטיס המזרחי. הביצועים המוצלחים ביותר של הערב הגיעו דווקא בכיוונם של מי שכנראה לא מאזינים לגולן באייפוד הפרטי שלהם, אבל אולי דווקא מעמד הטבולה רסה הזה אפשר להם להעניק פרשנויות מרעננות יותר ללהיטים.

אוהד שרגאי: שר את "אם יש גן עדן". לא זו בלבד שהביצוע של שרגאי היה הטוב ביותר באותו הערב, הוא גם לבטח ייזכר כאחד הביצועים המרשימים, המרגשים והמסעירים ביותר בכל תולדות התוכנית. העיבוד הכה קיצוני שבחר שרגאי לשיר והיכולת שלו לשלב בהצלחה בין איפוק ובומבסטיות משתלבים באופן מופלא עם הווקליות החד פעמית שלו.

נועה דויטש: שרה את "תודה לאל". הבחירה בשיר פחות מוכר עשתה לדויטש רק טוב. היא הייתה מסוגלת ליצוק משהו משל עצמה לתוך הקלחת והחספוס הטבעי שלה ביחד עם הרגישות וחוסר הפחד מלהיות חשופה ופגיעה גרמו לה להבין באמת על מה היא שרה ולחבר את הקהל בהתאם.

יובי מרון: שר את "הוזה אותך מולי". מסתבר שכל מה שצריך זו בחירת שיר מוצלחת ועיבוד נכון. יובי הוכיח שהוא לא צריך דואט עם דיאנה בשביל לעמוד על מקומו בתחרות ולדרוש אותו. איכויות הכוכב שכבר טמונות בו ויכולותיו הווקליות הסבירות בהחלט קיבלו שדרוג מהפן הרוקיסטי שנקט בעיבוד.

בניגוד לציפיות

אדר גולד: שרה את "מי שמאמין". גולד היפה והסופר מוכשרת ניסתה לצאת מאזור הנוחות שלה וקשה לומר שהצליחה במאת האחוזים. הביצוע היה מעולה טכנית אבל תדמיתה של אדר כנסיכת קרח סטואית ומרוחקת, מונעת מהקהל להאמין ל"עממיות" שהיא מנסה לשדר לפתע.

ליאור עקיבא: שר את "אני קורא לך". המילים והלחן של ארקדי דוכין אבל המלודיה המקסימה הלכה לאיבוד בים קפוא של טכניקה נטולת רגש.

נאור אלבז: שר את "מציאות אחרת". לכאורה, ספיישל אייל גולן תפור על אלבז, רק מה? שוב עיני העגל המבולבלות, שוב העמידה הלא חיננית ובעיקר חוסר יכולת להביא משהו משלו. הקול של אלבז הוא אחד היפים בתחרות אבל מעוף בעיבודים ורצון להביא אותם לקהל עם טוויסט הוא ממנו והלאה.

תהל שהם: שרה את "לא לשחק עם לב של גבר". העיבוד הבלוזי וההגשה הסקסית והחלקלקה לא עבדו על השופטים שטענו שמדובר ביומרנות בלי כיסוי. אבל שהם היפהפיה הביאה גוון קול חם ועומק מתובל בחושניות שהתחרות הזו צריכה נואשות.

עידן עמדי: שר את "זה אני". עמדי החתיכי וחביב הבנות מאס כנראה בתדמית הסטאד-מאפין המגודל שדבקה בו ולמרות שלא דייק תמיד בשירה הוא שידר אמינות והתחבר לשיר ממקום אותנטי שזמרים טכניים טובים ממנו לא הצליחו להגיע אליו.

רוני גינוסר: שרה את "לנצח בני". רפטואר ימי הזכרון של גינוסר כבר מתחיל לעלות על העצבים ואפילו השופטים כבר מיצו. הקול הנוגה, המבט המזוגג והרפטטיביות הסגנונית שהיא מעניקה לכל שיר שהיא לוקחת תחת ידיה הם לא פחות ממעייפים.

אור גלעדי: שר את "ים של טעויות". מגוחך לחשוב שילד בן 16 שנראה כמו ילד בן 10 יצליח ליצוק איזושהי משמעות אמיתית מניסיון החיים שאין לו לשיר שכזה. מה גם שהוא זייף ללא הרף. יש להניח שאחרי שהשופטים מאסו בו הסיבה היחידה שהוא עדיין עומד הוא קהל הקטינות המסמס.

כפיר אוחיון: שר את "מלכת היופי שלי". זה סופו של כל בלון כנראה.  אוחיון בעל הקול הדקיק, המשונה והקשה לעיכול כבר מזמן הפך לקוריוז שלא לומר בדיחה והביצוע שלו לאחד מלהיטיו הגדולים ביותר של גולן היה גרסת קריוקי מביכה ששלחה אותו בסופו של דבר ולגמרי בצדק - הביתה.

בלונים, בלונים בתקרה

הספיישל השני של השבוע התמקד בשיריהן של הצמד הבלתי נלאה, מירי מסיקה וקרן פלס שלולא היו כה צומי ומעיקות היו מאפשרות להתמקד יותר ברפטואר המגוון שלהן ופחות בסיבות שהפכו אותן לא פעם למושא לעג. ייאמר לזכותן, שבניגוד לאייל גולן שהתקשה לספק במנטורינג שלו עם המתמודדים איזושהי תובנה מעבר ל"אהבתי" "לא אהבתי", פלס ומסיקה חילקו כמה עצות מועילות כשבין לבין הן מתנהגות כשתי גרופיות שקיבלו כניסת VIP אל מאחוריי הקלעים של התוכנית.

דיאנה גולבי: שרה את "מבול". גולבי היא הקריסטל באוורסוקס של "כוכב נולד 8". היא קסם מהלך על פני הבמה עם טונות של כשרון, כריזמה ודיוק ובחירת השיר, המשלב בין עוצמות רגשיות להתכנסות מופנמת שירתה היטב את כשרונה אדיר הממדים.

בת נטף: שרה את "רצה הביתה". אם יש מישהי שיכולה לנשוף בעורפה של גולבי הלא היא הטום בוי הכובשת בת נטף. הקשיחות והחספוס, טוענים חלק מהשופטים, עוצרים בעדה. אבל מה שהיה ניתן לראות (ולשמוע) בבירור מהביצוע שלה הוא שמאחורי המעטה הקשיח מסתתרת רגישות נדירה שיכולה להיות רק לארטיסטית אמיתית.

אבי בן אבו: שר את "לשם". בן אבו ממשיך למצב את עצמו כאחד הגברים החזקים בתחרות. השיר שבחר נטחן עד דק ועדיין, הוא המציא אותו מחדש בביצוע גברי כובש של רוק רך והמון לב.

רווית בטאשווילי: שרה את "כל הציפורים". הראל סקעת הוא אילן גבוה להיתלות בו אבל בטאשווילי עם קולה האדיר דווקא הייתה מוכנה ומזומנה למשימה, מגובה בעיבוד אוריינטלי מעניין. הבעייתיות הפעם, כמו בכל פעם, היא חוסר זהות, חוסר הבנה של איזה סוג של אמנית היא רוצה להיות וחוסר כמעט מוחלט בכריזמה.

מעיין בוקריס: שרה את "נובמבר". עוד קול גדול. עוד בלאגן ענק. אולי זה הגיל שעדיין לא מאפשר לבוקריס לגבש זהות אמנותית שתחבור לקול הנדיר שלה אבל אין ספק שהעיבוד הג'אזי המשונה לשיר לא תרם ונדמה היה שהיא במרדף תמידי אחרי הקצב.

לא לשירי ערש

היבה בטחיש: שרה את "שיר תקווה". מה יש לומר? או שאוהבים או שלא. לבטחיש יש קול יוצא דופן בגווניו ובמתיקותו אבל בדומה לרוני גינוסר נדמה שמדובר בפוני של טריק אחד שבוחר לקפץ מעל אותן משוכות קטנות במקום לאתגר את עצמו הלאה.

ניקיה בראון: שרה את "שיר לשירה". בראון מוכשרת, מלאת נשמה מוזיקלית וסימפטית. אבל המבטא הכבד והניתוק הניכר מכל מה שקורה סביב לא מיטיבים עימה.

יובל לב טוב: שר את "מאמי". מעבר לבלבול במילים ולחוסר הפוקוס המשווע שהפגין בביצוע, לב טוב החביב נראה לחלוטין תלוש מהתחרות ומהמשמעות שלה. כשרוני ככל שיהיה, נראה שזוהי אינה הפלטפורמה עבורו.

ניסים בר חיים: שר את "אם אלה החיים". ההפתעה המענגת של הערב באה בדמותו של בר חיים שכמו מתמודד טוב ורציני, מקשיב, מפנים ומיישם את הערות השופטים. הוא לקח על עצמו שיר מלא עוצמות רגשיות וסיפק ביצוע מרטיט. שלא לדבר על הלוק ההורס של מנהיג להקה בריטפופ סופר מגניבה.

שחר אלגבי: שר את "ואת". אלגבי עובד קשה גם הוא להוכיח שהוא לא רק פנים יפות וכשקרן פלס (המעריצה הצמודה) מלווה אותו על הפסנתר, הוא לקח את שירו האלמותי של הראל סקעת למקום שאיש לא חשב שייקח אותו. הנוגות והרוגע נותרו בעינם אבל זכו לתוספת של משהו ישראלי יותר, מוכר יותר לאוזן על פני השנסונריות שבאה לסקעת בכזו קלות.

אדיר גץ: שר את "אף אחת". אישיותו הכבויה וההגשה המשמימה שלו גרמו לתרדמת כלל ארצית במהלך הדקות בהן שר. ובערב של ביצועים מצוינים, גם אם אתה יודע לשיר ולסלסל, אם ההתמחות שלך היא שירי ערש, אתה מוצא את עצמך בחוץ.