גליק גדול
אז למה סוף העונה של "Glee" עשה את ליבי בגנו כל כך מאושרת? כי סוף סוף יש סדרה שמצליחה לדבר על המהות של הפופ: מה זה אומר לרגש, להתרגש, ולשנות חיים באמצעות אמנות
כאשר "Glee" הגיחה לאוויר העולם לפני כשנה, מיהרו המבקרים לשבח את ההייבריד יוצא הדופן הזה, משהו בין "לא כולל שירות" ל"פריקים וגיקים", על הגיבורים הלא שגרתיים שהעמידה במרכזה, על הקוויריות המענגת בה היא מנפנפת לכל עבר, על התקווה שהיא נותנת לחנונים ברחבי העולם וכן, גם על הכישרון הבלתי מעורער של כוכביה המוזיקליים - רובם בוגרי ברודוויי משופשפים.
אבל מההתחלה הצנועה של להיות כולה הדבר הכי טוב של קיץ 2009, "Glee" מיהרה להפוך למפלצת תרבותית שהולידה שפה משלה, מכרה המון מרצ'נדייז ועל הדרך קיבלה גם אישור משמעותי למעמדה, עת בעונת הטקסים היא קברה מתחרות כבדות כמו "רוק 30" ו"המשרד" והוכיחה שלשורת המקהלה הזו יש משהו להציע שלאחרים אין.
פגישת מחזור
אמנם ריאן מרפי, האיש שבדה ממוחו הקודח את העולם המטריד והפרובוקטיבי של "ניפ/טאק", נתן ל"Glee" לקחת אותו בחזרה לתיכון, מגע הקסם שלו לא סבל מרגרסיה לילדות. הציניות עדיין בלתי מתפשרת. כל סטריאוטיפ אפשרי מושם ללעג. יש רפרנסים כה רבים לתרבות פופולרית עד שלפעמים קשה לעקוב אחר העלילה. והדמויות, הן אולי החלו את דרכן כקריקטורות אבל זכו במהלך העונה לטיפול אוהב ומעמיק, והועצמו בחסות העיבודים המוזיקליים המרהיבים שהסדרה מספקת לקלאסיקות מוזיקליות מכל הזמנים.
עם האוכל בא התאבון. כאשר הסדרה התרוממה לגבהים שאיש לא ציפה ממנה להגיע אליהם, מרפי ואנשיו לקחו אותה צעד אחד קדימה ויצרו תוכניות שייכנסו לפנתיאון המופת של הטלוויזיה. פרקי המחווה למדונה ולליידי גאגא יצקו לתוכם, בצורה המזוקקת ביותר, את המשמעות האמיתית של הסדרה. סוף סוף יש בטלוויזיה עיסוק בשאלות כמו מה זה אומר להיות אמן, להשפיע על אחרים, לעורר בהם השראה ולגרום להם לפרוץ את מגבלות חייהם ולרדוף אחר החלום שלהם, ויהי מה.
המגמה: אמנותית
אם בתחילת הדרך "Glee" נראתה כמו צמר גפן מתוק ואוורירי שתפקידו להזכיר לחנונים שיום יבוא והם יפסיקו לחטוף מכות בהפסקות ויהיו מצליחים בהרבה מהבריונים מקבוצת הפוטבול - זהו בהחלט לא המקום בו היא מסיימת את עונתה הראשונה. מדובר בראש ובראשונה בתזכורת משובבת נפש לכוחן ומשמעותן של מוזיקה, אמנות ויצירה. היא תזכורת צבעונית וחצופה לחשיבות העצומה של חינוך לאמנות וטיפוח כשרון בקרב אנשים צעירים. היא שלט ניאון ענק לכל מי שאי פעם שר במקלחת וחשב לכמה רגעים שאולי זה יכול להיות יותר מזה, לכל מי שיושב בשיעור מדעים עם אוזניות בעודו מפנטז על במות אצטדיונים, לכל מי שמעביר לפחות 10 דקות ביום באימונים על אייר גיטר (שלא לדבר על אחת אמיתית) ובעיקר לכל מי שעושה את הדברים הללו מבלי לקבל פידבק חיובי מהוריו, מערכת החינוך ובני גילו.
החבר'ה ב-Glee הם הוכחה לכך שכוכבות אינסטנט היא אשליה פתטית שהייתה צריכה להישאר אי שם בתחילת המילניום, ושיש דרך ארוכה ומפרכת לעבור בדרך להכרה, אבל ממש כמו שהם אומרים ושרים - גם בפתיחת העונה וגם בסופה - "Don't Stop Believing". וזה עובד.