המהפכה התעשייתית

"אתה לא יודע כמה מתוחכם זה להיות פשוט", אומר משה פרץ לדני ענבר ב"כך ניצחנו: מהפכת הזמר המזרחי", העוסק ב, ובכן, מהפכת הזמר המזרחי - זו המתחוללת בשנים האחרונות בזירות לחימה עקובות מדם: האמפי בקיסריה, היכל התרבות וכמובן, קודש הקודשים - היכל נוקיה שביד אליהו.

פרץ, עלם החמד האופטימי של התעשייה, לא יודע כמה הוא טועה. אולי אחרי צפייה במוצר הטלוויזיוני הבעייתי שסיפק לנו ענבר הוא היה מבין שבזמר הים התיכוני, כפי שהוא נראה היום, אין לא תחכום ולא פשטות. יש בעיקר אגו, היבריס וחילול יומיומי של מושגים כמו "תרבות", "מוזיקה", "נשמה" ו"אמנות".

דרכיו הפתלתלות של הזמר המזרחי היו יכולות לספק חומרים היסטריים לסדרה תיעודית מרתקת. הרוק הישראלי קיבל תריסר פרקים שלמים ב"סוף עונת התפוזים". החבר'ה האלה, שמסלסלים, קיבלו בקושי שעה, פלוס מינוס פרסומות, במה שנראה כמו ריצת אמוק תזזיתית בין מה שהיה פעם ואיך זה היום, מה חושבים הותיקים ואיך מתייחס לזה הדור החדש, קצת אליקו (כי אנחנו מתגעגעים למומי) ואי אפשר בלי מעריצה שרופה של משה פרץ שנמצאת על סף משכון איברים פנימיים בדרכה לעוד הופעה שלו באילת. הנה, שוב דופקים ת'שחורים. אפילו סרט תיעודי נורמלי הם לא מקבלים.

"אמנות זו לא אמירה תרבותית"

אבל גם אם מתאמצים ומנסים לברור כאן מוץ מתבן, מדובר במסמך פרובלמטי מאוד למושא סיקורו. הוא אולי נושא שם המסמל על ניצחון, אך טומן בחובו את זרעי החורבן שעוד יפילו - מהר מכפי שאתם חושבים - את שליטי הפלייליסט החדשים מרום מעמדם. מה שהתחיל בזאב נחמה ואייל גולן, שמערבבים מזרח ומערב, מביאים את הקוקטייל לדן שילון ויוצרים מיינסטרים טהור וסמיך שמחליק היטב בגרונו של הציבור הרחב, הפך למכונה חסרת נשמה, פס ייצור, שעובדיו, במקום להתבייש בתוצר הפגום שהם אורזים ומשווקים, מנפנפים בו בגאווה מרגיזה ששייכת לעידן אחר, בו מתי כספי וחווה אלברשטיין (המושמצים כאן, אגב) היו כאן מלכים וטענות לקיפוח עוד היו לגיטימיות.

היום, ממרומי הכספות, הדולרים והקבלות למס הכנסה, האמנים הכי מרוויחים, נערצים ואהובים במדינה הזו לא מתייבשים לומר שהחלום הרטוב שלהם הוא להיט שירים אולם חתונות, מלחינים שירים בשריקה ומתנצלים קבל עם ופריים טיים על ניסיונות התאשכנזות בהם חטאו בעבר. "אמנות זו לא איזו אמירה תרבותית" אמרה המנהלת של קובי פרץ. באמת? באמת באמת?

מה עם שקיעת האימפריה?

הדיון על איכותו ההולכת ומתדרדרת של הז'אנר יכול היה לבדו להחזיק סרט שלם, אבל אם כבר מכינים הספד, אז רבאק, שיהיה מקיף. קרב הדיוות בין הכוכבים המזרחיים מזכיר את הימים נשכחים של וויטני-מאריה, בריטני-כריסטינה, ואפילו עופרה-ירדנה, רק עם הבדל קטן אחד. את היריבויות ההן ייצרו בעיקר המעריצים והתקשורת. בביצה המזרחית מדובר בתסביכי אגו קשים של אמנים שעומדים לאבד את הצפון, את המצפון ואולי גם את הצופן ללב הקהל. כשתחרות בריאה בין קולגות הופכת לקרב של "למי יש אולם יותר גדול", הנפסד העיקרי הוא הקהל, שמקבל זבל, מוזיקה שבאה משקית עם אבקה וחומרים משמרים, הקהל שמקבל אמנים שמתעסקים בעיקר בנפנוף זרנוקים מטאפורי במקום להבין איזו זכות נפלה בחלקם: להיות בטופ אחרי שנים ששמו עליהם זין, ולעשות משהו עם ההזדמנות הזו שיקדם את הז'אנר שקופח זמן כה רב, במקום להשחיתו ולמכור אותו תמורת שלושים שקלי כסף.

הסחרור המסוכן הזה הוא זה שמאפשר לטיפוסים כמו אליקו להמליך מלכים מחד ולקבור קריירות מאידך. הוא זה שמונע מנשים לנפץ את תקרת הזכוכית של הביזנס ולתת פייט למונרכית שרית חדד. הוא זה שגורם לאנשים כמו ישי לוי, שהיה סופרסטאר כשלקובי פרץ לא היה מושג איך נראים מי חמצן, לסנגר על הקהל בפרפראזה מקסימה על להיטו הראשון והענק של פרץ ולהודיע: "הם כבר מבולבלים".