ל ו ס ט ל ג י ה

לפעמים זה נחמד, להיתקע בלי מילים. כי באמת מה אפשר להגיד על רגעים של קיטש שמתערבבים עם נגיעות של גאונות. אפשר להתאכזב ולהרגיש עד מחר שעבדו עליכם, אפשר להתגעגע עד שהנשימה נעתקת, אפשר לכאוב כמו שרק החיים האמיתיים מכאיבים, אבל אי אפשר להתעלם ממה שקרה הרגע מול העיניים שלכם.

התרחש כאן קרב ענקים. האור המוזהב נגד העשן השחור, האקזוטיות נגד החורבן, ההתרסקות נגד הנחיתה הרכה, הטוב נגד הרע, שושלת ג'ייקוב נגד שושלת האיש בשחור, המדע נגד האמונה, האמונה נגד המדע, המנתח נגד המנותח, הלבן נגד השחור, החיים נגד המוות, העולם האחד נגד העולם המקביל.

היתה כאן פגישת מחזור. כולם, כל ניצולי אושיאניק 815, התאספו לקונצרט אמיתי, גרנד פינאלה לפנטזיה מסויטת בת שש שנים שהתנפצה והשאירה תהום בלב, כי החבורה הזו כל כך נוגעת ללב; חור במוח, כי החידתיות רק הלכה וגברה ככל שנקפו השניות; חריץ בישבן, כי המתח הצליח לברווז את כל הנקבוביות.

אבודים? בצדק, כי "לוסט", סדרת הטלוויזיה הגדולה, האניגמטית והחכמה בכל הזמנים, כתבה מחדש את המושג 'געגוע' למרות שרק הרגע היא הסתלקה מאיתנו. קשה לדבר עליה בזמן עבר, כי הגופה שלה שוכבת בתוך ארון חשוף, בדיוק כמו ג'ון לוק. הו, כמה קשה לדבר עליה בשפת ההיסטוריה כשהיא עדיין מוטבעת כל כך עמוק וחזק בחיים. זו לא ריקנות של סדרה שבאה לסיומה, אלא של תקופה.

יעבור עוד הרבה זמן עד שנפסיק להרגיש את הפלאשבקים שכל הדמויות חוו בפרק סיום העונה, הטלנובלי אך מרגש באופן יוצא דופן, כזה שזכור רק מהסיום של "עמוק באדמה". "ראית את זה? הרגשת את זה", הם שאלו זה את זה. זו השאלה שאנחנו, מאות מיליוני צופים ברחבי העולם, נשאל זה את זה הבוקר. ואז נתגעגע. ואז נתראה בחיים אחרים. ואז נתפלל שיום אחד נתרסק על איזה אי.

>>> לוסט כפרוס: פרויקט פרידה מ"אבודים"
>>> ומה חשבו המבקרים בחו"ל על "אבודים"?
>>> כן, גם בסיום העונה החמישית חשבנו ש"אבודים" הכי יפה בעיר
>>> ובטח תהיו המומים לשמוע שגם תחילת העונה האחרונה עשתה לנו את זה