פריקונומיקס

ג'אד אפאטו הוא נער הזהב של הקומדיות האמריקניות. אני יכולה להתחיל לגולל בפניכם מדוע, אבל אני עצלנית, אז תסתפקו בניימדרופינג של יצירות עליהן הוא חתום: "בתול בן 40", "אננס אקספרס", "חרמן על הזמן", "קח את זה כמו גבר", "אנשים מצחיקים", "אל תתעסק עם הזוהן" ולשם הויכוח, כל קומדיה אחרת שהחליטו להרוס לה את השם בעברית ("חרמן על הזמן"? ברצינות?).

הוא אוהב לעשות דברים עם ג'יימס פרנקו (אבל בינינו, מי לא?) ועם היורש הנוכחי של ג'ים קארי, סת' רוגן, כמו גם עם ג'ייסון סיגל ("איך פגשתי את אמא"). את שלושתם הוא גילה. איפה? ביצירה הטלוויזיונית הראשונה המלאה שלו – "פריקים וגיקים" – בה עשה היסטוריה.

בסדר, אז הבמאי/תסריטאי עשה את טבילת האש הראשונית שלו קצת לפני, כתסריטאי איזוטרי ב"סאטרדיי נייט לייב", "לארי סנדרס| ו"רוזאן". דיאלוגים שם, פרק פה: שכר הדירה לא יכול היה לשלם את עצמו, ואפילו לארי דיוויד עבד ב"סאטרדיי נייט לייב" (אף מערכון שלו לא עלה לאוויר, אגב). אך הסדרה הראשונה שאפאטו כתב, הפיק ויצר במו ידיו הייתה גם דרקומדיית (דרמה/קומדיה. נו, תזרמו איתי) הנעורים האמריקנית הטובה ביותר. "פריקים וגיקים" חספסה את נישת דרמות הנעורים. בלעדיה מעולם לא היה לכם את "אחת שיודעת", "האו.סי", "The Inbetweeners", "סקינס" וכל תוכנית אחרת שלא לוקחת את עצמה לגמרי ברצינות.

עונה אחת הספיקה

"פריקים וגיקים" לא רק שגידלה (וטיפחה) בעונתה היחידה את השחקנים המובילים בטלוויזיה וקולנוע (סת' רוגן שיחק את קן האנטיפת, ג'ייסון סיגל את ניק, ג'יימס פרנקו את דניאל ובוזי פיליפס את קים), אלא גם יצרה קשרי חברות שברבות השנים יחזיקו את התעשייה בהוליווד מהביצים. גם היום, אחרי יותר מעשור, סוד הקסם של "פריקים וגיקים" דומה במורכבותו לזה של "סיינפלד", "המשרד" ושאר הקלאסיקות המיידיות: הפורמט לא היה גאוני. הכתיבה לא הייתה מעלפת. לעזאזל, אפילו הרייטינג לא היה משהו: אך הריאליזם הנושך של הסדרה – אותנטיות, שאגב, לא זכיתם לראות באף סדרת נעורים אמריקנית אחרת (חוץ, מאולי ב-"My So Called Life") גרם ל"פריקים וגיקים" להיכנס לפנתאון הסדרות הטובות ביותר בכל הזמנים.

ב-2007 מגזין "טיימס" הכניס את "פריקים וגיקים" לרשימת 100 הסדרות הטובות ביותר בכל הזמנים, וכך גם "אנטרטיינמנט וויקלי" ב-2008. הסדרה, שיעני-מתעדת את הנוער של תחילת שנות ה-80, רלוונטית היום יותר מכל אינפופי האפר-איסט סייד של "אחת שיודעת", הילדים המפונקים של אורנג' קאונטרי או היללות של ילדי "דוסון קריק" ה(מאוד) בוגרים לגילם.

לא רק מה שהם

הדמויות ב"פריקים וגיקים" הן עגולות, רב-מימדיות. זה משהו שאנחנו לוקחים כמובן מאליו כשאנו צופים ב"הסופרנוס", אבל לא כשאנו ניגשים ל"Glee" ו"היי סקול מיוזיקל". מנסה לומר: הפריקים הם לא רק פריקים והגיקים לא רק גיקים. הקרע האותנטי בין הסטריאוטיפים הבית-ספריים לדמויות עצמן מודגש היטב, וזוהי גם אחת מזוג הסדרות היחידות בהיסטוריה בה הליהוק הוא חד משמעית מושלם (כאשר השניה היא "הסופרנוס", אלא מה?).

היום "פריקים וגיקים" היא מיתולוגיה, אפיזודה קוריוזית של המסך הקטן. בדיוק כמו "טווין פיקס", היא נעשתה על ידי אחד הבמאים הגדולים ביותר בהוליווד. בדיוק כמו "טווין פיקס", היא שרדה בדיוק עונה אחת, אך הספיקה לשמש השראה לכל מה שמתוחכם בז'אנר אליו שויכה. לצערו של אפאטו, הוא יאלץ להגיע לגיל גסיסה א-לה מל ברוקס את וודי אלן בע"מ בכדי לקבל את הכס היוקרתי של אגדה חיה. יש לו את כל המרכיבים: הוא קומיקאי אדיר, תסריטאי ענק ובמאי מצליח. גם לו יש תסביך זהות יהודי, וגם הוא, כמו לארי דיוויד, מלהק לסרטים וסדרות שלו בעיקר את בני עמו (פרנקו, רוגן, סיגל, סם לאווין וג'ונה היל).

בשנת 2000 הייתי בת 13. הטלוויזיה שלי הייתה מלאה ב"שולחן לחמישה", "דוסון קריק" "סוויט וואלי" ועוד סדרות שמחוברות לחיי בערך כמו הירח. בשבילי (ובשביל עוד הרבה מתבגרים), "פריקים וגיקים" הייתה אוויר לנשימה, הוכחה ניצחת לכך שמישהו למעלה מאמין שיש לנו סוג של רמת משכל. בדיוק כמו תקליטים של הביטלס, שעוברים מאב לבן ומבן לפח, כך גם "פריקים וגיקים" משמשים כאבן נוסטלגית שאעביר הלאה, ויש סיכוי שהילדים שלי לא יבינו. לא כי זה לא יהיה טוב, אלא כי הם לא יצטרכו אותם יותר. אחרי הכל, "פריקים וגיקים", כמו הביטלס, הם הגלגל.

>>> אדון לעצמו: ענבר ליבנת על ההתחלה של טריסטן אגולף
>>> זה הסודרברג שלי: דני סגל על "סקס, שקרים ווידיאוטיים"