אמריקן טוקסידו

השבוע שחטו מתמודדי "איידול" שירים של האחד והיחיד – פרנק סינטרה. לתת למתמודדי "איידול" שירים של סינטרה – ניחשתם נכון – זה כמו לתת לתלמיד מגמת מחשבים ישראלי לפרוץ לאתר של הפנטגון. דהיינו: ניסיון עבר אומר שזה מצליח אחת ל-6 מיליון פעמים. את החמישייה הסופית הדריך לא אחר מהארי קוניק ג'וניור, שחקן ומוזיקאי מוערך, שבניגוד לשאנייה טווין ואלישיה קיז, אחז בסוג של אישיות, החורגת מ"כבדים לי הריסים המלאכותיים האלה. אה, וכבר הזכרתי שהוצאתי דיסק חדש?".

קוניק ג'וניור היה משעשע ומדויק לפרקים, אך הרבה מן הפעמים סתם עייף בניסיונו להצחיק, שלא לדבר על נטייתו הסכיזופרנית לקרוא לנשים "girl" ולגברים "bro´s", מה שהיה עובר – אולי – אם לא היה גבר לבן המתנשא לגובה של 1.60 ומשקל של 50 קילוגרמים. הביצועים עצמם היו פושרים עד לא-טובים, כאשר פלח גדול של אוהבי "איידול" מודה בפה מלא שמדובר באחת העונות החלשות ביותר של המפעל. מה שכן, אהרון קלי נאלץ להיפרד מאיתנו, לאחר מסע מקרטע הנע בין "גרוע", "בינוני", "טוב מאוד", "שוב פעם גרוע", "מה נסגר?" ו"טוב, הגיע הזמן לומר שלום". קריסטל שוב פישלה, קייסי העיק ולי דוויז החזיר לעצמו את טייטל "הדבר הטוב ביותר שקרה ל"איידול" בעונה הנוכחית".

קייסי ג'יימס – "Blue Skies"

השבוע הגיע קייסי באבועגלה, כאחרונת מנקות הבית ההודיות בפאתי הרצליה פיתוח. קייסי החליט שאין לו צורך בעניין השולי הזה, הנקרא "שירה", ובמקום, צרח את דרכו לביצוע מבעית. אז נכון, זהו לא הז'אנר של קייסי, אך הוא עשה צעדים מרשימים קדימה בשבועות האחרונים – והופעתו האחרונה, איך לומר בצורה עדינה, החזירה אותו קילומטר וחצי אחורה, ברוורס שדרס על הדרך כמה מהביצועים היותר מוצלחים שלו. דבר אחד היה ברור: מה שקייסי עשה עם הנאמבר הזה לא היה נקרא שירה בשום פורום בעולם. ג'יימס פשוט דיבר בצרחות. שירה זה לא – ולמעשה, היה עדיף שבמקום חיקוי הפרנק סינטרה העלוב שקיבלנו, קייסי היה פשוט משנה את כל הסידור המוזיקלי ו"נוגע" בשיר, מכניס לו טיפה יותר רוק'אנ'רול. קאוול אף נידב דאחקה על כך שהביצוע היה ברמה של זמר בארים שקיבל הזמנה למועדון, אך כמובן שזו עברה מעל ראשו של הקהל הדבילי, כמו מחשבה בין אוזניה של הילה נחשון – ולא נקלט.

מייקל לינץ' – "The Way You Look Tonight"

זה היה אמור להיות השבוע שהכי קרוב לביג מייק מבחינת ז'אנר, ולינץ' ידע זאת וסיפק את הסחורה. למרבה ההפתעה, הביצוע דווקא לא היה קרוב כל כך למקור מבחינה טכנית וארטיסטית, אך בניגוד לשאר המתמודדים – לפחות הצלחתי לזהות שעדיין מדובר בשיר של סינטרה. מייקל, שניחן בגוון קול מאוד "אולדסקולי" בין כה וכה – ידע שהקלפים משחקים לטובתו בערב כמו של סינטרה. לינץ' הוא אחד הזמרים היחידים בתולדות המפעל של "איידול" שלקולם יש "עומק". השופטים התלהבו מאוד ממייקל, כולל אלן דג'נרס, שבשלב הזה ויתרה סופית על ביקורת בונה ולקחה על עצמה את העול שבלנסות לבדר את כל יושבי האולפן והצופים. רנדי צדק בסופרלטיבים שחילק למייקל, ואני שמחתי שלא הוא היה זה שנפרד מהמפעל השבוע. פייר, לא הגיע לו. משעמם משעמם, אבל עם קול כזה, לא אכפת לי להשתעמם עוד כמה שעות.

לי דוויז – "That's Life"

מבחינה ווקלית, לי היה ככל הנראה הביצוע האותנטי ומדויק ביותר של הערב: פרט לצעקות שאין לי ממש מושג מאין הביא (נדבקת משיבון?) ופאוזות קלות שלא ממש הסתכרנו עם הלחן והתזמורת (נראה היה שלי סבל מקוצר נשימה קטן, לרגל המעמד) – הבחור חזר לעצמו, ובביצוע נפלא. אני אוהבת את העובדה שזה לא משנה איזה ז'אנר זורקים על לי – הוא תמיד ימצא דרך לתת לשיר שהוא מבצע טוויסט רוק'אנ'רולי. הרבה נאמר על החספוס של קולו ואני לא לוקחת בחזרה את העובדה שלי הוא הפייבוריט האישי שלי. ואתם יודעים מה? אחרי שבועיים בהם קריסטל קרטעה ויצאה מה"קומפורט זון" שלה לעולם שכולו נטול "קוצי-מוצי" מהשופטים, יש לו עוד סיכוי לקחת את כל התחרות. ובייחוד אם קארה תפסיק לדבר כמו מנהלת חברת קש שמנסה למכור לו תרמית פירמידה ("תגיד לי את זה, תגיד לי שאתה יכול לנצח! תגיד לי שאתה יודע שאתה מסוגל לכך!"). מנסה לומר: קארה, חדר הכותבים של "ימי חיינו" הוא שלוש דלתות בסוף המסדרון. הם ביקשו את פרק 20 מיליון ושתיים עשרה שלהם בחזרה.

קריסטל בווארסוקס – "Summer Wind"

נתחיל במחמאה, כי אלוהים יודע שאני הולכת להיות קשוחה עם קריסטל: השמלה והשיער של בווארסוקס לגמרי החמיאו לבלונדינית המיניאטורית. בנוסף, לא נשקר: קולה של קריסטל עדיין היה צלול ומדויק מבחינה טכנית. אך כאן זה נגמר: השיר התחיל בצורה משעממת (ועם זיופים קלים, ובאוקטבות לא מספיק גבוהות לכל מי שאינו צ'יטה מאומנת). החלק השני של השיר השתפר, אך עדיין היה נטול אנרגיות. בכלל, קריסטל הורידה את מפלס החספוס והאנרגיות – אלו שהפכו אותה מלכתחילה לבולטת בתחרות – לטובת משהו שנשמע כאילו ביג מייק לעס אותו והשאיר בטעות על רצפת חדר ההקלטות. אם רק הייתה מוסיפה כמה סלסולים ואולי אפילו איזו צעקת שיבון קטנה, הייתה מסוגלת "להרים" את ההופעה למקום אחר, אך בלעדי כל אלו, ההרגשה שקיבלתי מהביצוע הייתה מאוד "נו, ו...?".

בנוסף, אני הייתי ממליצה לקריסטל לקחת את ההמלצות של קאוול ולא לענות לו בחזרה. היצירה של קריסטל צריכה לדבר בעד עצמה, והנטייה שלה לנהל דיאלוג (ואפילו ויכוח) עם השופטים בראיון הקצרצר עם ריאן אחרי כל ביצוע לגמרי מורידים לי ממנה. לידיעתך, מותק.

אהרון קלי – "Fly Me To The Moon"

הוא האמין שהוא יכול לעוף בשיר של אר קלי והשבוע ביקש שנעיף אותו לירח. ובכן, עם הדיבורים האלו על תעופה עלו לאהרון קלי ביוקר- כי הוא בהחלט ראה את הישבן שלו נבעט מהמפעל השבוע. להתחבר לשיר הוא לא התחבר, ובנוסף, עוד בלע חלק נכבד מהליריקה הנפלאה שלו. לא היה ברור מדוע קלי החליט לכופף את גבו ולזרוק את זרועותיו הנה והנה באמצע הביצוע, משהיה פושטק על ספסל בית ספר. החלק הטראגי הוא שאילולא בלע את המילים, אהרון היה יכול דווקא לתת ביצוע מהוקצע ברמה הטכנית, כי בתווים הנכונים הוא דווקא פגע. מה יקרה שבוע הבא? – אני מניחה שמייק יהיה זה שיאלץ לומר לנו שלום. כך או כך, הניחוש שלי הוא שיש לנו כבר מנצח: לי.

לפני פיזור:

השבוע "איידול" שוב עבר את הזמן שהוקצב לו וגלש לסלוט הזמן של הסדרה "GLEE", ששודרה באיחור באמריקה ולכן אף קיבלה "גילוח" של כמה דקות מסך. ונאמר זאת שוב: אי אפשר להאשים אותי באהדה ל"GLEE", אבל "אמריקן איידול" חייב להתקצר ולהתהדק. פחות גארבג' טיים, יותר מאני טיים. אולי זה יציל את הרייטינג.