אמריקן קאובוי

אמריקנים אוהבים את שאניה טווין מאותה הסיבה שישראלים אוהבים את מושיק עפיה: היא עושה מוזיקת קאנטרי. כיוון שמוזיקה מזרחית היא הז'אנר הכי קרוב לקאנטרי מבחינה תרבותית, הרבה אנשים מתבלבלים בין המוזיקה שדולי פרטון עושה (טוב) לזו שטווין עושה (רע), בדיוק כמו שהם מתבלבלים בין המוזיקה שזהר ארגוב עשה (טוב) וזו שמושיק עאפיה עושה (...). הנקודה היא שמפעל "אמריקן איידול" תקע השבוע מקל בגלגלי המתמודדים, כאשר אלו נאלצו לבחור משיריה התפלים של טווין – שאף אימנה אותם. פרט לזה, נרשם השבוע מהפך כאשר השופטים התאכזבו מקריסטל, לי שוב לא הצליח להרשים ושיבון מגנוס הועפה מהתחרות (אני לא רוצה להגיד שאמרתי לכם, אבל על מי אני עובדתֿֿ? אמרתי לכם. חה).

שני דברים הדהימו אותי בתוכנית השבוע: ראשית, העובדה ששאקירה (שנראתה באופן מילולי כמו גפרור בלבוש המגוחך שלה) הצליחה להשחיל את הסינגל החדש שלה, "Gypsy", לתוכנית שאינה "בטברנה" עם שמעון פרנס. שנית – רק לפני שבועיים נראה היה שהתחרות הזו סגורה, ידועה מראש: לי או קריסטל, קריסטל או לי. אך אחרי שבועיים רצופים ודי מאכזבים של השניים (לסטנדרטים שלהם, כמובן), יש לי לפתע הרגשה שקייסי עוד עלול להתגנב מאחור ולשדוד מהם את התואר. נחיה ונראה, אה?

1. שיבון מגנוס – "Any Man Of Mine"

כמה אירונית היא העובדה שמגנוס הועפה באחד השבועות היותר חזקים שלה. לא משנה כמה היא תנסה להתכחש לזה: שיבון היא הילבילי, רדנקית, נערת קאנטרי פשוטה – לא רוקרית, לא נערת אינדי – אלא קאנטרי. הקול שלה בנוי לז'אנר. שיבון התחילה את הביצוע טוב, כאשר בחלקו השני החלה להתפזר (ואף שוב החליטה לקנח בצעקה מחרידה, שככל הנראה גרמה לפיסת האסטרואיד ליפול מן החלל לחוף בת ים). אך גם בחלקו הראשון והמוצלח של הביצוע, היה ברור שהביטחון של שיבון התפוגג כלא היה, וגם הפעם היא נראתה נואשת להרשים את השופטים.

2. קריסטל בווארסוקס – "No One Needs To Know"

הסיפור הגדול באותו הערב היה שבווארסוקס פישלה. או אם לדייק: לא הרשימה. אך האמת היא שקולה של קריסטל עדיין היה טוב מאוד מבחינה טכנית – השיר היה פשוט לעוס ונטול ברק. האם הביצוע היה משעמם? כן. אך מכאן ועד גרוע (וסיימון קאוול חשב שהוא אכן היה גרוע) יש עוד דרך רחוקה. אך עזבו אתכם מהביצוע הפושר והישנוני של קריסטל השבוע – ראיתם את מפגן האהבה הדביק הזה? את הפרחת הנשיקות אל החבר? את רמזי ה"אני-רוצה-טבעת" העבים יותר מהראסטות שלה? קריסטל מגיעה אל הבמה בדרך כלל לאחר שצרכה גלונים של נונשלנט, אך זה היה נטול פאסון לחלוטין. לידיעתך.

3. מייקל לינץ' – "It Only Hurts When I'm Breathing"

מייקל חזר לשטאנץ המוכר שלו: זה שמושיע אותו וחוצץ בינו לבין המצויינות. הוא נשמע נפלא, מדהים, מלא רגש. אפשר לומר שאפילו התרגשתי ממה שהוא הצליח להציל מהשיר המשעמם עד אימה הזה – הבעיה הייתה שהביצוע של לינץ', כרגיל, היה איטי והרגיש קצת מיושן. יום אחד ביג מייק יוציא אלבום שכולו שירים המוקדשים לריקוד הסלואו הראשון של זוגות נשואים. עד אז, נאלץ להתרשם ולהשתעמם בעת ובעונה אחת מהביצועים שלו. אחי, "מגעיל ומעולה" זה אתה.

4. אהרון קלי – "You've Got A Way"

קלי נורא התרגש מן המעמד כאשר נפגש עם שאנייה טווין, שמצדה, המשיכה לחלק לו טיפים לא מועילים בעליל תוך כדי שהיא שומרת על מניירות מדריכת הפילאטיס הדודתית שלה. הנטייה של טווין לומר כלום בהרבה מילים הייתה מעוררת הערצה. "תתחבר לשיר", "קצת יותר פה", "קצת יותר שם". השבוע אהרון הקטן המשיך באומץ, על אף הבעייתיות שלו במפעל: הוא הרי לא קול כמו לי דוויז, לא קאנטרי כמו קייסי ג'יימס ולא מוכשר כמו ביג מייק. אך השורה התחתונה היא שהביצועים האחרונים של אהרון מדויקים מאוד מבחינה טכנית, הרבה יותר נינוחים והגוון של קולו מטייל בין סטיבן גייטלי המנוח לצלילות של וויל יאנג. עכשיו תמצא נישה, מותק. הגיע הזמן, לא חושב?

5. קייסי ג'יימס – "Don't"

השבוע קייסי הגיע שוב בתספורת מרעננת, והפעם זו של טיילור סוויפט. אך באמת – חוץ מזה – שאפו עליו: קייסי הוא זמר קאנטרי בכל רמח איבריו, הוא אוהב את הז'אנר, מכיר אותו ולפיכך אף בחר את השיר הטוב ביותר של טווין – וזה שהכי מתאים לו. השיר קיבל טיפול רגיש (אך לא יותר מידי), הביצוע גרם לנאמבר להשמע לגמרי שלו, כאילו הוא כתב אותו, וג'יימס אף השכיל לעשות מספר שינויים אסתטיים ולשדרג את הלחן. בסך הכל, קייסי ללא ספק היה המצטיין הבולט של הערב, ולכן אף זכה לנשיקה וחיבוק מטווין עצמה (שאפרופו הערתו של ריאן: באמת הצטיידה בשיניים לבנות יותר משולחן הקפה של לינדזי לוהן).

6. לי דוויז – "You're Still The One"

לי הוא בהחלט עדיין האחד בשבילי – חרף העובדה שגם השבוע הוא לא זהר. מעבר לעובדה שהוא עלה לבמה עם חליפה של פרנקי וואלי וה"פור סיזנס", לי נתן ביצוע רדום, לא אותנטי, נטול כל עומק ואפילו קצת קיטשי (במונחים שלו, לפחות). שוב – אסייג את עצמי בלהזכיר שאנחנו עדיין מדברים פה על לי דוויז, בחור עם קול גדול ו"וואו" פקטור, כריזמה ביישנית שלא ניתן להסתיר. אך לי מימש את החששות הכי פסימיות שלי לגבי התחרות הזו כאשר שמעתי שיאלץ לבצע שיר של שאניה טווין: הוא היה בינוני וכבוי. התווים היו במקום, הווקליות הייתה מרשימה: אך הביצוע, בסך הכל, לא משהו. בשבוע הבא "איידול" יאלצו לתת למתמודדים משימה לוהטת – אחרת העונה הזו באמת תזכר כאחת החלשות במפעל.