היה לנו טוב נהיה לנו רע

היום ג'יי לנו בן שישים, וסוגר בכך את אחת השנים הקשות ביותר בקריירה שלו. גם אם נעזוב את כל הפיאסקו סביב קונאן או'בריין וה"טונייט שואו", משהו ביחס של ארצות הברית ללנו השתנה בשנה האחרונה: לנו נמצא היום במשבצת בעייתית. הוא ארכאי כקומיקאי, מפגין סולידריות כלפי כל מה ששמרני ואמריקני. הוא יקיר התעשייה, זה שלעולם לא ישאל מרואיין שאלה מאתגרת יותר מ"איך קוראים לכלב שלך?" ויחייך גם אם תירק לו בפרצוף (ואולי אפילו במיוחד, אם לשפוט לפי הראיון שערך עם ג'ימי קימל לפני כמה חודשים).

התפלות של לנו היא לא דבר טוב. סטנדאפיסטים ומנחים אמורים להיות שנויים במחלוקת. ג'ימי קימל, דיוויד לטרמן, ג'ון סטיוארט ויתר הקולגות של לנו לתוכניות האירוח הליליות סופגים ריקושטים בכמויות מסחריות. ג'יי לנו, לעומת זאת, לקח החלטה מודעת בתחילת הקריירה שלו - להתפשר. להיות תמיד החמוד, המתחנף, הבלתי מזיק. "בידור לכל המשפחה", קוראים לזה מפיקי הטלוויזיה. "שיעמום לא נורמלי וקהל של זקנים", יקרא לזה יתר העולם.

אם לנו לא היה קומיקאי מוכשר, זה היה אמור להיות יום הולדת מצוין: הנה, הוא שוב משלשל לכיסו ארבעים מיליון דולר בשנה. הנה, הוא עדיין מצליח להתל באמריקה. רק שאם הוא היה רוצה, הוא לא היה חייב להסתפק בכך. הוא היה יכול היה להיות אחד הקומיקאים הטובים בעולם, אם היה רק רוצה בכך. נכון, אז לא היה לו היום אוסף של מאתיים מכוניות - אבל לפחות הוא לא היה עייף, מדושן ועדיין רודף אחרי הזנב של עצמו.

היו זמנים באמריקה

ג'יי לנו התחיל את הקריירה שלו כסטנדאפיסט זוהר עם הומור שחור, בדיחות שמטיילות על הקצה בין מותר לאסור, בין מצחיק למעליב. הוא גם היה בן לדור הרעב, המוכה של אמריקה: ילד ניו-יורקי ממעמד הפועלים, עם אבא איטלקי ומושג או שניים לגבי רעב מהו – אולי לא פיזי, אבל בהחלט נפשי. כזה שרוצה לאכול את העולם, להראות לאמא אמריקה שהנה, גם הוא יכול. לנו, צריך להבין, נולד עם אותם נבטים שהיו ליוצרים שהזיזו משהו מהותי בדור שלהם. איפשהו זה התפוגג, וכל מה שנשאר זה מכונת כסף שמפרסמת את החטיף "דוריטוס" ועושה קוצי-מוצי לשרה פיילין.

"אני מחכה לראות מתי ג'יי לנו – בן 44 וכבר מנחה את ה"טונייט שואו", ייקח עוזי, יכניס אותו לפיו ויירה לעצמו בראש מרוב תסכול", אמר הסטנדאפיסט המנוח ביל היקס באחד ממופעי הסטנד-אפ שלו. היקס היה רק אחד מהיריבים שיצר לעצמו לנו בכדי להגיע לתוכנית שהוא מחזיק היום, ואחד מהאנשים שראו את מופע הסטנד-אפ של לנו מידרדר. "הוא פשוט מכר את נשמתו לשטן," הוסיף אגדת הרדיו הווארד סטרן כששידר את אותו הקטע של היקס לפני כמה שנים בתוכנית הרדיו שלו. "אין דרך אחרת לומר זאת".

זהו יום טוב לזכור שמתחת לדשנות של ג'יי לנו - מתחת לחיוך הסובלני והריקושטים שהוא הודף על ימין ועל שמאל, מתחבא עדיין קומיקאי טוב. "היום הסטנד אפ שלו בינוני ומטה", כתבו עליו בלאס וגאס סאן, "ובכל פעם שהוא על הבמה, יש את הרגשת הפיל הענקי הזה שנמצא בחדר, זה שאף אחד לא מדבר עליו".

עמוק בארון

רק שלנו הרוויח את המקום שלו ב"טונייט שואו", גם אם בלי כבוד: לאחר שג'וני קרסון האגדי פרש מתפקיד מנחה התוכנית, הוא הציע שג'ואן ריברס או דיוויד לטרמן ייקחו את המושכות. "ג'יי היה מתחבא בארונות של חדרי הפגישות בסטודיו כדי לראות על מי מדברים ומי הולך לקבל את התפקיד", אמר מקור מהימן באותה התקופה, ולנו, מצדו, לא טרח אף פעם להכחיש את השמועה.

אז מה יבקש ג'יי לנו ליום הולדתו השישים? – הרי כסף כבר יש לו, ובשפע – וכך גם את התוכנית לגביה היה אובססיבי מאז שהיה בן 18. סטנד-אפ הוא עדיין עושה, וכבר השלים עם העובדה שביקורות מחבקות וחיוביות לא יקבל עליו. הניחוש שלי הוא שלנו יבקש שמישהו עוד יזכור מה היה פעם: סטנד-אפיסט מוכשר, גדול, חד-פעמי, בפאבים המלוכלכים והקטנים של ניו-יורק. כזה שמדבר על אמא קתולית עם רצון ל-200 ילדים, האבא האיטלקי הפשוט שלו וכמה הוא שונא את מי שהוא ואת מה שהוא מייצג. אותו מונולוג בלתי ידידותי למשפחה כבר ירד מהיוטיוב, והיום מה שנשאר הוא הגרסה החיוורת, הגרגרנית ונטולת הכבוד של לנו.

הצרה היא שלנו יודע שיש לו יותר להציע. גם אני יודעת את זה. אך אחרי שלושים שנה של קריירה זוהרת, עדיין אפשר לסכם את פועלו במשפט אחד: "ההוא, שגנב לקונאן את התוכנית". מזל טוב, אה?