אמריקן קינג

קריסטל בווארסוקס – "Saved"

שמחתי שקריסטל בחרה לעשות משהו יותר קצבי, מהיר ואמיץ – ועוד עם גיטרה חשמלית. לבווארסוקס יש אחלה קול, לא נתווכח, אך גם נטייה לחזור על שטאנץ מסויים, שאומנם עובד, אך לא מפתיע יתר על המידה. הבעיה עם קריסטל זה שהיא כבר לא מתלמדת. לכן השופטים עומדים מולה רוב הזמן פעורי פה, ומתנצלים על כך שאין להם ביקורת בונה. בווארסוקס היא היום אמנית "וול דאן". היישר לאולפן ההקלטות.

לי דוויז – "A Little Less Conversation"

הקול של לי מצויין, מחוספס, מעניין. צדקה אלן (שבמאמר מוסגר, התלבשה כרואת חשבון מהאייטיז) כאשר אמרה שהוא הפך את השיר לעדכני – ובכלל – ללי יש את הנטייה לקחת שירים ולהפוך אותם לשלו. מבחינה ווקלית, הוא ליגה וחצי מעל כל הגברים בתחרות (אחריו: מייקל וקייסי, ומשתרכים למטה טים אורבן ואנדרו גארסייה), ומה שבאמת מרשים בו היא העובדה שהוא אמן וירטואוזי – אפילו יותר מקריסטל. ובהתערבות מי מהם יוכרז כ"אמריקן איידול", אני שמה את הז'יטונים שלי על לי.

מייקל לינץ' – "In The Ghetto"

למברט הציע למייק להיות יותר תיאטרלי, אך לינץ' סירב לקחת את העצה, ובצדק: הבחור יותר דרמטי מאופרת סבון ארגנטינאית. החדשות הטובות הן שבביצוע הזה – מייק עדיין דגמן ווקליות נפלאה ואפילו הפסיק לנפנף בידיו בדרמטיות אפילפטית. הרעות הן שהוא עדיין נותן ביצועים ישנוניים, שנשמעים כמו אותו השיר ועם ליריקה שונה. כמשל: מייק נותן לנו כל שבוע את אותה הארוחה. גם אם היא גורמה, היא עדיין משעממת. תביא קצת צ'יפס, טחינה. משהו.

טים אורבן – "Falling In Love With You"

קייטי סטיבנס – "Baby, What Do You Want Me To Do?"

הקול של קייטי (ובייחוד השבוע), היה מצוין. הרבה יותר ממה שבריטני ספירס הגיעה איתו לסצנה בגיל 17, ובערך טוב כמו תחילת הקריירה של כריסטינה אגילרה. נכון, אישיות ענקית אין פה, אבל קייטי היא לא פלקט, ולא הגיע לה ללכת. המתמודד השני שהיה צריך לעוף היה, כמובן, טים אורבן. לצערנו (ולמזלו), לטים יש עדר מעריצות שרואות בו את הגרסה המחוספסת של זאק אפרון. תתרגלי לזה, קייטי. קשים הם חייה של אישה.

אהרון קלי – "Blue Suede Shoes"

שוב עצה טובה של למברט – שניסה להפוך את קלי ליותר מחוספס ואגרסיבי, ולזרוק אותו מנישת המרשמלו הנימוח בה הוא נמצא כרגע. מבחינה ווקלית אהרון הצליח (וגם עניין) בפעם הראשונה מאז אי אלו שבועות. זה לא היה דביק ואובר-מסולסל כמו שהוא אוהב, אבל זה עבד. חבל שהוא תיבל את ההופעה הטובה הזו בתנודות של סטודנט שיכור במועדון קריוקי, וקינח בתנועות אגן אלביסיות, שאולי היו מקסימות בזמנו אך היום נחשבות כאחלה עילה לתביעה בגין הטרדה מינית.

אנדרו גארסייה – "Hound Dog"

לא הבנתי את הטוויסט שאנדרו נתן ללהיט. הסדר המוזיקלי גרם לו להישמע כמו סולן להקת אירוח בקבלת פנים של ברית מילה: קייצי, אביבי וכמעט מתנצל. גארסייה היה הביצוע הכי פחות טוב מבין כל הזמרים השבוע (שוב) והגיע לו ללכת. רנדי הגיב לביצוע בתסכול. סיימון אמר בצדק שמדובר בביצוע עצל – אין דרך אחרת להתמודד עם חוסר הגוון בקולו של גארסייה, והנטייה המעצבנת שלו להישמע כמו זמר קאברים חובבן בבר. ברוך שפטרנו.