תתקעו בחצוצרה

"תמיד יש הופעות. החיים הם הופעה", אומרת דאווינה למברו, ביתו המתוסכלת של "צ'יף" (אין תרגום טוב מספיק שיאחד גם את השבטיות וגם את הסמכות בתפקיד הזה) במרדי גרא, אלברט למברו (קלארק פיטרס). כך עונה יוצרה, דיוויד סיימון, ממסגרת סדרתו החדשה “Treme", לעצמו בתור יוצר סדרתו הקודמת "הסמויה". אם “הסמויה", שעסקה, במובן מסוים, בהתגלמויות השונות של משפט המפתח שלה - “הכל חלק מהמשחק" (שנאמר עשרות פעמים על ידי דמויות שונות בה), הציגה את כל האנשים והכוחות הפועלים בה כמרכיבים בלתי נפרדים במערכת העצומה, האכזרית והמרהיבה שהיא בולטימור, אזי כאשר ב"טרמיי" החיים אינם אלא הופעה, המוקד הוא באדם היחיד דרך העדשה הממקדת של העיר, ולא להיפך. לטוב ולרע, כל אחד מגיבורי הסדרה הטרייה הזו, שפרק הבכורה שלה שודר אתמול ב-HBO, נושא בתוכו את הדי-אן-איי הקולקטיבי של ניו אורלינס.

"טרמיי" (שמה של שכונת פועלים בניו אורלינס) נפתחת בכתובית "כעבור שלושה חודשים", כאילו היה זה כבר הפרק השני. במובן מסוים זה אכן כך: הפרק הראשון של "טרמיי" התרחש במציאות, במבזקי החדשות שתיעדו את נפילתה של העיר קורבן להוריקן קתרינה באוגוסט 2005. וכמו תמיד אצל סיימון, הסדרה לא עושה לצופיה הנחות: שמונים (!) הדקות של הפרק הזה (וכולי תקווה, ריאליסטית למדי יש לקוות, שהיא תצטמצם בהמשך לממדים סבירים יותר של חמישים-שישים דקות) דחוסים לגמרי בדמויות ומידע: הפוליטיקה הקטנה של נגני הג'אז, ההתמודדות היומיומית עם תשתיות עירוניות הרוסות, היחס התקשורתי לעיר ולפעמים גם סתם המוזרויות הפרטניות של דמות כזו או אחרת. ויש גם הופעת אורח קטנטנה ומענגת של אלביס קוסטלו.

ניו אורלינס היא עיר אחרת, חריגה, מוזרה, לפני האסון ובטח שאחריו. מי שרוצה לעקוב אחר "טרמיי" יצטרך מהר מאד להתרגל למנהגים המקומיים: פסטיבל המרדי גרא הצבעוני עד כאב ומסורת בלתי מעורערת במקום. סלנג של תזמורות ג'אז צועדות (מסתבר שזה מאד משמעותי אם אתה ב"first line” או ב"second line”, למרות שעדיין לא בדיוק הבנתי למה) שמשתתפות בכל דבר בעיר, כולל לוויות. הכעס והעלבון המר של תושביה על השלטונות, שלא טיפלו כראוי במשבר הקשה לאחר הסופה (דבר שאגב, פגע חמורות בתדמית הציבורית של ג'ורג' בוש הבן – נשיא ארה"ב דאז – היי, איזה כיף לדבר עליו בלשון עבר).

הישארו עמנו

בגלל שהציפיות מ"טרמיי" היו גבוהות כל כך, ההחלטה של סיימון לשלוף את כל התותחים הכבדים על הפרק הראשון נראית לי קצת משונה. על מי הוא כבר צריך לעשות רושם כשיש לו קהל שזוכר לו לטובה את עבודותיו הקודמות והיה הולך אחריו הרבה יותר רחוק מאשר לניו אורלינס? העניין בולט במיוחד כאשר בעבר הוא מעולם לא התנהג כאילו בכלל יש לו צופה לספק לו תפניות עלילה במרווחים הנכונים, אלא כמישהו שיש לו סיפור לספר, והוא יספר אותו. בשמונים הדקות הראשונות של "טרמיי", לעומת זאת, נפתחים יותר כיווני עלילה משאני מסוגל לספור, מוגשים על ידי אנסמבל רחב של דמויות, ולא היה מזיק לפצל אותן לשני פרקים.

אני לא יכול להגיד שזהו פגם מינורי, כי הוא לא. אבל אני כן מקווה שזו בעיה שתישאר אופיינית רק לפרק הפתיחה. "טרמיי" שאפתנית בהרבה מ"הסמויה" ויש לה הרבה עבודה קשה לעשות. סיימון שוב מנסה להגיש דרמה בקנה מידה אפי, אבל הוא מטה הפעם את המבט שלו בעיקר לכיוונם של מוזיקאים, לא של חוקרי משטרה או סוחרי סמים. זהו תחום שחוק הרבה פחות ולכן גם מאתגר יותר. יש לה את כל הנתונים להצליח – וסביר להניח שהיא תעשה את זה לאט. סיימון מעולם לא היה יוצר של פרקים, אלא של עונות. הקונספטים הרחבים שלו דורשים מהקהל לצפות בעקביות בכל פרק, להשוות, לחשוב. העבודה שלו קשה והוא מצפה לאותו הדבר מכל מי שמסביב לו. העריכה המוזיקלית המושלמת, הצילום המעולה, ולעזאזל, ג'ון פאקינג גודמן, שאני מקווה שישאר כמה שיותר, כי בינתיים הוא גונב את ההצגה כמו כלום – ל"טרמיי" יש כל את הנתונים להיות סדרה ענקית. אמנם יחלוף עוד זמן מה עד שהיא תגיע לשם, אבל חלק מהחוויה יהיה לצפות בה עושה את דרכה לגדולה.

>>> צריכים שכנוע נוסף? צפו בטריילר
>>> "הסמויה" היא הסדרה הכי טובה שעמית קלינג ראה בעשור הקודם