אמריקן קלאסיקה
השבוע אף אחד ב"אמריקן איידול" לא זייף, דבר שעזר למתמודדים איכשהו לעמוד בכבוד מול המשימה של ביצוע שירי הביטלס. ליהי אלבז מקבלת קצת נחת
השבוע הוקדש מפעל "איידול" ללהיטי הביטלס, ואני שמחה לבשר לכם שזהו היה השבוע הראשון בו אף אחד מן המתמודדים לא זייף (על אף העובדה שטים מאד התאמץ). מייק לינץ' היה זה שנאלץ לומר שלום למפעל לאחר שנכשל להביא לנו משהו שהוא יותר מקול מעולה טכני, ובדרך לשעמם את אחרון השועלים המוזיקלים. אלן דג'נרס, כרגיל, הביאה את הצחוקים. קארה ורנדי דיברו לעניין וסיימון קאוול נראה כל אותו הזמן כאילו הוא סובל מעצירות שרק חוקן בגודל צינור ביוב יכול לעזור לתקן.
פול מקרטני נתן את ברכת דרכו בסרטון סוחט דמעות (טוב, לא ממש) וריאן סיקרסט המשיך ליירט בדיחות קרש סמי-טרגיות. דברים שלקחתי איתי השבוע כוללים קונפליקט א-לה "בחירתה של סופי" (קריסטל או לי? הבן או הבת?) ואת ההופעה של שיבון, שהוקלטה למקרה שיום אחד אסבול מאינסומניה ואצטרך משהו קצת יותר מרדים מזריקת ציאניד. זה עבד.
אהרון קלי – "The Long And Winding Road"
הדבר היחידי שהרגיש ארוך ומייגע היתה השירה שלו. הביצוע עצמו היה אומנם מהוקצע ברובו – ואפילו לא רע – אבל אלוהים אדירים, אהרון. אתה צפוי ברמות שיגרמו לגאולה אבן להיראות כאושייה ספונטנית. אחרי ששר את "Angie" בשבוע הרולינג סטונס ואת "I Don't Want to Miss a Thing" של אירוסמית', קלי הוא המתמודד הכי צפוי בבחירת השירים שלו העונה. למרות שקולו לא היה צורם, הוא נכשל להטעים בשיר הנפלא את האלמנטים שהפכו אותו לקלאסי. מדובר בשיר קשה (כשקולו של מקרטני נשבר כשהוא שר "you left me standing here" זה מעיף את השיר לליגה אחרת). מרגיש פושר.
קייטי סטיבנס – "Let It Be"
לא אשקר: זה לא השיר האהוב עליי של הביטלס, אבל היי – החדשות הטובות הן שקייטי נתנה עוד הופעה נפלאה. קייטי שרה שיר רגוע ודי סטטי באופיו מבלי לשעמם (קחו דוגמה: אהרון, טים ומייק). אני אוהבת את האופי האנרגטי שלה, הקול המצוין שלה ואת החינניות שהיא מפתחת משבוע לשבוע. סטיבנס באמת מתקדמת, וטיב ההופעות שלה לא תלוי באסטרולוגיה, רוחות השמיים ומצב רוחו של קאוול. לא מושלם, אבל בהחלט ראוי.
אנדרו גארסייה – "Can't Buy Me Love"
בזמנים טובים, לאנדרו יש גוון אדם לוויני (Maroon 5) במקצת. אהבתי את טוויסט הסקא שהוא נתן לשיר, והוא אפילו הזכיר לי למה, בתחילת העונה, שמתי עליו את הז'יטונים שלי. אממה, בסידור המוזיקלי האחרון הוא לא היה צריך את הגיטרה האקוסטית, והרבה, הרבה לפני, הוא היה צריך לחזור לעשות הופעות כמו זו של השבוע האחרון. עשית קאמבק, אבל רק מיני. פלוס, די חבל שזמר יותר עקבי נאלץ לעוף במקומך.
מייקל לינץ' – "Eleanor Rigby"
ההופעה של מייק הייתה די סכיזופרנית, ובייחוד משום שהוא שינה לחלוטין את הלחן של השיר. לפרקים, נורא אהבתי את השינויים שהוא עשה – אך חלקים אחרים ששונו בשיר הרסו את האמוציות והליריקה, זאת לטובת סלסולים שאנחנו כבר מכירים. בסך הכל, הערבוב בין הטוב לרע, בין מה שעבד למה שלא עבד, הוביל את מייק להופעה פושרת, שגרמה לו להיות אחד המועמדים להדחה. השופטים הצילו אותו, ככל הנראה משום שמייק מעולה טכנית ועקבי הרבה יותר מאשר גארסייה. מה שכן, בשבוע הבא לינץ' יצטרך לצאת מנקודת הנחה שאנחנו יודעים שהוא זמר מעולה, להוציא את התותחים הגדולים ולתת שואו יותר עירני, כי השטיקים שלו מעייפים אותי.
קריסטל בווארסוקס – "Come Together"
קצת מאכזב לדעת שמתוך עשרות להיטים, ידעתי מראש באיזה שיר קריסטל תבחר. יאמר לזכותה שלמרות שהשיר מזוהה עם הביטלס, היא עדיין הצליחה, אלוהים יודע איך, להפוך אותו לשלה לחלוטין. זו לא הייתה ההופעה הטובה ביותר של קריסטל, אך היא סיפקה את הסחורה ונתנה שואו מוצלח מאוד שהוציא אותה מצוינת כרגיל.
קייסי ג'יימס – "Jealous Guy"
אני לא יודעת מיהי המלבישה שהחליטה לשלח את קייסי לבמה בגרדרובה של הילרי קלינטון ופריזורה של טיילור סוויפט, אך היא לא הצליחה לגרור את תשומת הלב מן העובדה שג'יימס נתן את ההופעה הטובה ביותר הפעם. נתחיל מהעובדה שהוא בחר שיר לא להיטי במיוחד, לא פופולרי ונוסטלגי מדי – ובכך הסתכן. נמשיך בכך שהוא לקח את הזמן, התחבר אל השיר ולא התאמץ יותר מידי בדרך לביצוע פחות או יותר מושלם. עוד נאמבר אחד כזה ולי וקריסטל יצטרכו להתחיל לחשוש.
טים אורבן – "All My Loving"
טים לא לומד מטעויות. בזמן ששבוע שעבר היה פסנתרן בחדר האוכל של מסעדת ספינת השייט של "מינו הדייג", השבוע השתדרג אורבן לתפקיד נער הלובי המזמר במלון שלושה וחצי כוכבים בהוואי. לא ברור מדוע טים מתעקש לזלוג קיטש, אך לפחות השבוע הוא עשה זאת ללא זיופים. איכשהו, הוא עדיין גורם לשירים שלו להישמע תמיד כמו קריוקי עשוי היטב ופחות כמו זמר אמיתי. טים אף הצליח להפוך את השיר לבלדת אימו, כשרון בפני עצמו. ושוב, היכולת הטכנית שלו לצלוח את השיר הזה – ככלות הכל – ללא זיופים, אומרת שכבר הגענו לשלב בתוכנית בו התחרות היא על מי יותר טוב ולא מי פחות גרוע. שורה תחתונה: פושר מינוס.
שיבון מגנוס – "Across The Universe"
שיבון התלבשה במה שנראה כאילו ליידי גאגא נתקפה על ידי הסטייליסט של ביורק בסמטה חשוכה, דבר שכבר די התרגלתי אליו. השבוע ניסתה מגנוס לעשות את חיקוי האדם למברט הכי מוצלח שלה ("Mad World"), ובדרך שעממה לי כל תא ותא בגוף. רנדי קרא לזה ישנוני, אך אני מזמן נכנסתי לתרדמת, בסופה יצאתי כל כך מדוכדכת, ששקלתי טבילה לילית באמבטיה עם המיקרוגל והטוסטר הביתיים. החדשות הטובות הן ששיבון הפסיקה לצרוח (דבר שגם החתולה שלי נורא מעריכה). החדשות הרעות הן שבדקה הראשונה של השיר הקול שלה נפל כמה פעמים, ותפסתי אותה מזייפת. איכסה פיכסה.
לי דוויז – "Hey Jude"
לא הייתי אומרת שזה השיר שהכי מתאים ללי דוויז, יש לו קול קצת מחוספס, קצת צרוד, שדווקא מייחד אותו (תחשבו קיילב פולוהיל מהקינגס אוף ליאון). עם זאת, הוא לא התאים באופן מושלם לשיר הזה, שמצריך רכות. השימוש הביזארי בחמת החלילים גם היה משהו שטרם החלטתי אם תרם או גרע מההופעה עצמה. בסופו של יום (ומסיבות שלא קשורות בטכניקה או רציונל) הביצוע של דוויז עדיין עבד, ובגדול. בשלב הזה, אני מוכנה לשמוע אותו שר הכל, כולל את הקופאקבאנה, מבלי להתלונן. יש לך את זה.