אמריקן בינוניות

אשר נתן למתמודדים עצות מצוינת, מה שלא הפריע לכמה מהם לחזור למתכונת הזיופים הרמים והרצון המחודש שלי להבריג נרות נשמה לתוך האוזניים (ואני בעיקר מדברת על שיבון). דברים שלקחתי איתי מהפרק כוללים קאמבק מרגש של לי דוויז, מקוריות מרעננת מקריסטל (על סטילטו!) ומבוכה שגרמה אפילו לי לחפון את ראשי כאשר ריאן סיקרסט ממש התעקש שדידי תסביר מדוע בחרה בשיר שביצעה, למרות שזו הרגישה אי נוחות מהסוג שניתן למצוא בכנס פמיניסטיות עם נשותיו של גואל רצון כנואמות הראשיות.

קייסי הקפיד לעלות כשהוא נראה כמו האח האובד של להקת "הנסון". למותר לציין שהז'אנר השבוע לא היה תפור על ג'יימס, ובהתחשב בנסיבות הוא היה לא רע. לא מדהים, אבל לא רע. זיופים לא היו שם, ונראה שהוא מצליח לשמר סטטוס קוו מסוים של איכות בשלושת השבועות האחרונים. אפקט "וואו" לא היה שם (אלא אם מחשיבים את העובדה שקארה הצליחה הפעם שלא לרייר על שולחן השופטים כשהוא עלה להופיע).

אנדרו גארסייה – "Forever"

בחירה תמוהה בשיר בינוני, השייך במקור לערס שמפורסם יותר בגלל המכות שהפליא בריהאנה ופחות על כשרונו המוזיקלי (כריס בראון). לגארסייה חשוב להיות עדכני, ורוב הפעמים הרצון לעשות משהו היפסטרי וקולי פוגע לו באיכות. הביצוע עצמו היה חלש וישנוני, אך במגמת שיפור מהזיופים הרמים שזכינו לשמוע ממנו בחודש האחרון. מה שכן, אם את זה השופטים החשיבו כ"קאמבק", אז הוא בבעיה רצינית. אבל היי, כך גם אמו, שנראית בדיוק כמו בן שלה, רק עם פאה נוכרית.

קריסטל בווארסוקס – "Midnight Train To Georgia"

לקריסטל בין כה וכה יש גוון "שחור" בקול, וההצעה של אשר שתנגן בפסנתר הייתה די גאונית (וגם הצליחה), מה שהביא לנו עוד הופעה מהוקצעת של בווארסוקס. זה לא היה הביצוע הכי גאוני שלה, אבל הוא כן היה חשוב, כי הוא הראה את היכולות שלה בז'אנרים אחרים (למרות שבין כה וכה אני לא מסכימה עם אלו שגורסים שאין במוזיקה שלה אלמנטים של נשמה). ההתפתחות הטבעית שלה כאמנית מרשימה, וההשפעות עליה ברורות ומגוונות. יאללה קריסטל.

דידי בן-עמי – "What Becomes of The Brokenhearted"

מעבר לעובדה שהשיר הזה הוא אחת הקלאסיקות החשובות ביותר בהיסטוריית המוזיקה והקולנוע האמריקנים, זוהי הייתה בחירה שרק מכורת קראק מהארלם הייתה מסכימה לבצע, וגם זה אך ורק אם היו מצמידים לה אקדח לרקה. דידי לא בדיוק זרחה בשבועות האחרונים, וההופעה הזו אומנם לא הייתה קטסטרופלית, אבל היא כן זייפה, שרה את דרכה לסיום במהירות של מטוס סילון (וזה שיר איטי בבסיסו) וניסתה את מזלה בצעקה שיבון-מגנוסית שבקושי גירדה לי את עור התוף. אם היא הייתה בוחרת בשיר R&B קליל ועדכני, היא עוד הייתה איתנו היום. לפעמים אסור לקפוץ מעל הפופיק.

הגעתי אל הביצוע עם משוואה פשוטה: מוזיקת נשמה + מייקל לינץ' X אשר כיועץ מוזיקלי = משהו שצריך לעשות ממנו אלבום. בפועל, מייק הגדול הצליח למצוא את השיר הכי איזוטרי בעולם (באמת, אני אתפלא אם אפילו אינדיה ארי שמעה אותו בעצמה), וההופעה, למרות שלא הייתה גרועה ואפילו הביאה את היכולת הווקלית המרשימה של לינץ', פשוט הותירה אותי משועממת ומנומנמת. מייק צריך לשים לב לזה בהופעות שלו, כי הוא מתחיל לקבל נישה כבדה (ולא רק מילולית).

עד עכשיו אהבתי את טים, ואין לי סיבה קוהרנטית מדוע. תמכתי בו, אפילו כששר את "Under My Thumb" בגרסת רגאיי, שגרמה לרבים מחובבי המוזיקה להשליך את גופותיהם מהצוקים הקרובים לביתם. אבל זה כבר היה יותר מידי. חנוט בחליפת בר-מצווה ותספורת סורי-קרוזית שהוא חייב לקצץ במהירות, טים אכזב מבחינה ווקלית ושעמם בשיר סטטי פחד. וייב הפסנתרן המזדקן בחדר האוכל של שיט התענוגות ע"ש "פינו הדייג" מעולם לא הדהד חזק יותר בחלל המפעל, וזה לא דבר טוב. סורי, מותק.