שיעור מולדת

תנו לי שניה לשחק אותה יאיר לפיד בחולצה שחורה כנבואותיו של חיים הכט ולשאול אתכם: עד כמה אתם ישראלים? 90 אחוז? 50 או 40 אחוז? אני שומעת 75 מהצד של נתן זהבי. הופ, בר רפאלי עומדת בתור ל-15 אחוז (צוחקת. רפאלי לא מחכה בתורים. הם נפתחים בשבילה, כים סוף מול משה רבנו). לא, אבל ברצינות. הישראלי המודרני המושלם יכול להיות אלירז שדה אבל גם סער שיינפיין. תלוי את מי שואלים ואם הוא גר בחדרה או כפר סבא. עדיין, נראה שהטלוויזיה שלנו משתדלת, בעשור האחרון ובאיחור של יובל, להסביר לנו מיהו האבטיפוס הישראלי. אל תטרחו. יש 7 מיליון כאלו.

מי שצרך טלוויזיה ישראלית בשנים האחרונות ומעולם לא היה פה עוד היה חושב שמגדלי עזריאלי, רחוב שינקין בימי שישי וחוף הים האילתי הם לא יותר מהזייה ישראלית, תוצאה ישירה של פצצות המימן בהן אנו משתמשים כזיקוקי דינור ביום העצמאות. רק שהמציאות הישראלית – ולא נעים להודות בכך – היא הרבה פחות מסובכת תרבותית משיוצרי הטלוויזיה היו רוצים שנאמין. ניקח לדוגמה את "חטופים". כל תינוק ישראלי יודע שהיום, כאשר גלעד שליט הוא הנושא הבוער ביותר לאזרח הממוצע, "חטופים" תפרוט לנו על כל מיתר כאב שטרם הסתלסל לכדי דיכאון קליני רק מעצם המחשבה עליו. שימוש ציני (אך יעיל, ועשוי היטב) ליצירת דרמה לא-מתוחכמת שתעשה לנו כאבי בטן. "לתפוס את השמיים", "מרחק נגיעה" ו"סרוגים" מתעסקים בדת. "מילואים" ו"חדר מלחמה" בצבא. פעם בכמה זמן מגיחה לנו איזו "אמא'לה", וישר כל מי שלא מצא דירה על יוחנן הסנדלר זועק "תל-אביבים ברנז'איים, יודעים לעשות טלוויזיה רק על עצמם". בקיצור, אנחנו אובססיביים לגבי המצב הרגיש של המדינה שלנו, וזה ניכר בטלוויזיה. אחר כך יטיחו יוצרנו את עשייתם הבינונית במזג האוויר, רוחות השמיים והתקציב. ובכן, תקציב זעום יושב טוב הרבה יותר על סדרה שלא עוסקת במלחמה, ודורשת סטים יקרים. תשאלו את ניר ברגמן. כל מה שהוא היה צריך ל"בטיפול" היו זוג כורסאות, ארבע קירות ואסי דיין אחד סחי.

הטלוויזיה הישראלית סובלת מלוקשים, הדבקות נואשת לחומרים הכביכול-עסיסיים שהאקטואליה מספקת לה – אך אפילו הם נלעסו עד כאב לסת. אלו קלישאות שמתורגמות אחר כך לעולם הסרטים, וככה יוצאים דברים כמו "עג'מי" (שהוא בעצם אסיפת כל הסטראוטיפים שאי פעם שמעתם על ערבים-ישראלים במשחקי כדורגל לכדי סרט קולנוע). אני צופה בסדרות טלוויזיה כדי לברוח מהמציאות הזו, לא להפך. יוצרי הטלוויזיה הישראלים צריכים להביא לנו יותר רומנטיקה, יותר סיפורים אישיים ומרגשים, את הזר שאנו רעבים לו. פנתאון הפתגמים, משפטים וסצנות שזכורות לנו במיוחד לא כולל אף שורה של "חדר מלחמה". אולי זה בגלל שאנחנו קודם בני אדם, ורק אחר כך ישראלים.