האתר מת מצחוק
ובינתיים, התסריטאי מת מפחד: אתרים קומיים עצמאיים זוכים לרייטינג מטורף באינטרנט גם מול תוכניות טלוויזיה, שמצידן מחזרות אחריהם במרץ. ליהי אלבז בדחנית
ב-2007 החליט וויל פארל, כוכב "סטרדיי נייט לייב", שבא לו קצת עצמאות. כל הקריירה שלו היה כבול. כשעשה סרטים ("זונלדר", "והרי החדשות"), היה צמוד לתסריט. ב-SNL נאלץ לעבוד יחד עם עשרות תסריטאים על כל שורה בכל מערכון. כל רעיון שהגה היה צריך לעבור פרוצדורה מהגיהנום. תוכניות הטלוויזיה והסרטים שלנו עוברים מסכת התעללויות ובדיקות על ידי כל ארגון תחת האטמוספירה כדי לוודא שהן אינן מעליבות אף אחד, החל מהמוסלמים הרדיקלים ועד לאגודה לזכויות העפרונות המכניים. הוא הקים יחד עם חברו לתוכנית אדם מק'קיי את האתר "Funny or Die" - אתר עצמאי שמעלה קליפים, מערכונים ובדיחות של כל קומיקאי אהוב שרוצה ומוכן לקחת בו חלק. החוקים? – אין כאלו. להעליב? – אפשר את כולם. תסריט? – יש להם סוללת קומיקאים בלי סטודיו לחוץ על הראש ושעות watershed קבועות בהן אפשר ואי-אפשר לפלוט קללות. התוצאה? – המערכון הראשון שעלה לאתר, הנקרא "The Landlord" ("בעלת הבית") (בכיכובו של וויל פרל עצמו), משך מעל ל-60 מיליון צפיות.
"פאני אור דיי" הכניס לחיינו משב רוח מרענן, דאחקה פנים-הוליוודית מהסוג שנותן לך להיות חלק ממנה. ג'אד אפאטו (שכתב וביים את "הדייט שתקע אותי" – או "Knocked Up" בשביל אנשים מתורבתים - והפך לאחד מהיוצרים הקומיים המדוברים ביותר של השנים האחרונות) הוא אחד ממשתפיו הבולטים של האתר, כמו גם השחקן ג'יימס פרנקו ("ספיידרמן", "אננס אקספרס") שמוכיח שהוא לא רק הבחור הכי לוהט בעולם, אלא גם משעשע וכובש. והם לא היחידים. האתר הצליח להנפיק כמה מערכונים, ביניהם פרודיה של ג'רי או'קונל על ראיון עם טום קרוז בנושא הסיינטולוגיה ושל הבלוגר פרז הילטון על "אמריקן איידול". עקרונית, כולם מרוויחים מן העניין: הכוכבים המשתתפים נראים יותר כמו "אנשי חבר'ה" ופחות כחבורת מפונקים עם אגו בגודל יבשת ממוצעת. האתר מושך עוד צופים. צופים מושכים מפרסמים. מפרסמים, כמה נוח, מביאים איתם כסף. התוצאה? – לאחרונה רכשה רשת HBO קצת פחות מ-10 אחוזים באתר עבור 10 מיליון דולרים. מיליון דולר על כל אחוז = אתר שנאמד ב-100 מיליון דולר. גם כסף יש שם. בשביל מה שילמו HBO סכום עצום כזה על אתר אינטרנט, ועוד בתקופת מיתון? – על הזכות לשדר 10 פרקים בני חצי שעה מתוך האתר ברשתם. זה הכל. בואו נראה מה הולך עם "College Humor", ואז ננסה להבין מדוע אנשים בכלל מתאמצים להגיע לטלוויזיה והעיתונות. תשובות בסוף.
יאללה, תביאי תשובות כמו שהבטחת
"קולג' הומור" לא מגלגל בוחטות כמו קודמו הנ"ל או אפילו כמו "פרז הילטון" (בלוגר שכיום מחזיק 2-3 כותבים שכירים שיכתבו במקומו ומגלגל מאות אלפי דולרים בשבוע, בלי לחשוב על תפוצה, פרסום, מחיר נייר הכרומו או כל מיני אתיקות עיתונאיות – שהוא לא חלק מהן – כי שוב, הוא "רק בלוגר"). אך "קולג' הומור" הוא עדיין אחת התשובות המתוחכמות ל-SNL. עם כל האהבה לסדרה "הפמלייה", המערכון "והשבוע (כמו כל שבוע) ב"הפמלייה" הוא לא פחות ממבריק. ג'וש אברהמסון וריקי וון ווין, שני סטודנטים בקולג', החליטו בשנת 1999 לפתוח עסק המבוסס על מכירת שטחי פרסום. הם לא היו יכולים לטעות עם הומור – אנשים תמיד ירצו לצחוק, והאתר, שהיום מארח 7 מיליון גולשים בחודש, ריפד אותם להרבה מאוד שנים. נכון לרבע הראשון של שנת 2008, האתר הרוויח רווח נקי של 4.2 מיליון דולר. איך זה עובד? – הצוות שפועל עבור האתר פשוט אוסף מערכונים, תמונות ובדיחות המתרוצצים בין מיילים של תלמידי קולג' משועממים ומעלה אותם לאתר. הוצאות: מינימום. הרווחים: מקסימום. צ'ופר נוסף: האתרים האלו לא צריכים לתת דין וחשבון לאף אחד, ובייחוד לא לאיגודי הורים/מורים/ספרנים שמרחרחים סביב הטלוויזיה בכל שעות היממה.
אז למה שכותבי/עורכי/במאי הטלוויזיה לא יקפלו ציוד ויעברו לאינטרנט, אתם ודאי שואלים? הרווח נראה הרבה יותר גבוה, ההוצאות מזעריות ואינך תחת עין הנשר של כל המועצות ואיגודי העולם. ובכן, עדיין מוקדם מידי לומר קדיש על הטלוויזיה. ראשית, אנחנו עדיין נמצאים בעיצומה של מהפכה טכנולוגית, והרבה יותר אנשים צופים בטלוויזיה מאשר מורידים תכנים אינטרנטיים. שנית, הרווח העצום הזה אינו מובטח לכל אחד, והוא דוחק אותך להיכנס לעסק עצמאי – להשקיע כסף, דבר שלא בהכרח ישתלם אי פעם. שלישית, עדיין עדיף שהשם שלך יהיה וויל פארל או שתהיה חבר של פאריס הילטון וחצי הוליווד כדי להתניע את האתר שלך, יהיה אשר יהיה.