חצופים!

פתאום קם במאי ותסריטאי אחד, גידי רף, ומחליט לחטט. ולא סתם לחטט, אלא לדחוף את אצבעותיו הגסות בתוך המוגלה של הפצע הישראלי הכי פתוח ב-22 השנים שחלפו מאז הוכרז רון ארד כנעדר – באמא של השכול הלאומי שהפך לטאבו, בנושא הכי קשה לטיפול בכל גזרה שהיא, בטח בזו האמנותית. עד היום, לא משנה איך הייתם מנסים להתייחס לחטופים, לנעדרים ולשבויים, הייתם יוצאים חומוס – ולא איזה חומוס אכרם, אלא חומוס ששורצים בו קוליפורמים. אפילו על השואה ועל ששת המיליונים אפשר לצחוק, אבל, נגיד, קומיקס על שליט – מה, אתם גנובים? שדודים? חטופים? איך אפשר לגעת בנושא הכאוב הזה בלי לצאת ממש חצופים?

קשה להניח את גלעד שליט, רון ארד, רגב, גולדווסר ושות' בצד ולהתייחס ל"חטופים" כאל עוד סדרת דרמה, אבל מצד שני, לגמרי חייבים. מה, סדרת דרמה על בחורה שנאנסה באכזריות על ידי בני כיתתה, על ילד שהיה קורבן להתעללות בידי אחים פדופילים, על תינוקת שהוטבעה במזוודה, תהיה פחות כואבת? רגע, פחות כואבת עבור מי? עבור המשפחה? בטוח לא. עבור המדינה? אז שהמדינה תלך לטיפול.

כך או כך, תהיו סמוכים ובטוחים בכך שמבחן התוצאה של "חטופים" מוצלח יותר מכל עבודה של מתווך גרמני או ישראלי עד היום בנושא שליט. "חטופים" מצליחה להיות בו בזמן גם רגישה וגם מכאיבה, ובעיקר מאוד אמיתית. מבזקי החדשות, הכרזות, אמצעי התקשורת שמפוזרים בכל חור, ההתנהלות האיטית והשקטה של כל הנוגעים בדבר, תחושת השגרה שלא תמיד מובנת לצופה מהצד – כל אלה זהירים עם כל מי שחי בקלטת של שליט ובסביבתה, ומצליחים לא להסתבך יתר על המידה עם אשמת חוסר הרגישות, למעט, כמובן, עצם קיומה של הסדרה.

עלילת "חטופים" מתארת את קורותיהם של שלושה חיילים ישראלים – נמרוד ואורי (יורם טולדנו וישי גולן המשכנעים), שחוזרים הביתה בשלום אחרי 17 שנה בשבי, וחברם עמנואל בן-חורין (איזה אבסורד, אה?), שמגיע בתוך ארון. נמרוד חוזר לאשתו (יעל אבקסיס), לבתו ולבנו שאותו מעולם לא ראה, ואילו אורי חוזר לאשתו לשעבר (מילי אביטל), שהתחתנה עם אחיו. בזמן שחייו של נמרוד נראים כמו סרט מתח שבו ניסיון לחזור לשגרה כשברקע פלאשבקים של עינויים, החיים של אורי עשויים כמו טלנובלה, מכיוון שהוא יודע על הזוגיות של אשתו ואחיו אך מעדיף לעת עתה לקבור בתוכו את הסוד. את המשולש משלים סיפורם של עמיאל ואחותו (עדי עזרוני), שמדמיינת אותו חי למרות שהוא מת.

המתח והדרמה של "חטופים" מורטי עצבים, כמעט כמו בחיים שלנו כתושבי ישראל. הבימוי, העריכה והצילום מאוד אמריקנים, אסתטיים, כמעט קולנועיים, מרשימים ומושקעים ביחס לרוב הסדרות שנעשו עד היום בישראל. הדמויות מגיבות באותו איפוק טעון וקר שהורגלנו לראות אצל קרנית, נעם ותמי, בעיקר בזכות כתיבה טובה וחבורה של שחקנים שמצליחים להנפיק מעצמם מנעד רגשות עשיר, מדויק, נכון ואמין. אחד ההישגים של רף זה היכולת לייצר סדרה ישראלית שנראית כל כך לא ישראלית, אולי בזכות העובדה שאת החלק המרכזי של חייו הוא העביר בניו יורק ובלוס אנג'לס. אבל למרות שהיא נראית פחות ישראלית, "חטופים" מחזירה אותנו לאותו פצע מוגלתי שמסרב להגליד. ואוי, כמה שזה צורב.

"חטופים", שבת, 21:00, ערוץ 2